ולנטין סרוב, איוון מורוזוב, 1910, גלריה טרטייקוב
אולגה דלה-ווס-קרדובסקיה, דיוקן המשוררת אנה אחמטובה, 1914, גלרייה טרטייקוב, מוסקבה
איליה רפין, דיוקן מודסט מוסורגסקי, 1881, גלריה טרטייקוב, מוסקבה
בתערוכה בגלריית הפורטרטים הלאומית, לונדון, מוצגים פורטרטים של סופרים, מוזיקאים, שחקנים ופטרוני אמנות, בהשאלה מגלריה טרטייקוב במוסקבה. האמנים הרוסיים שפעלו ברוסיה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 אינם מוכרים דיים; אמנות רוסית מודרנית נתפסת על פי רוב כזו שהחלה בתקופת המהפכה או בדיוק לפניה, עם "הריבוע השחור" של מלביץ (1915) או "המונומנט לאינטרנציונל השלישי" של טטלין (1919-1920). וכך כדי להבין שזו קלישאה, יש לבקר בגלריה טרטייקוב במוסקבה, או לפחות להתבונן במבחר יצירות מהגלריה הרוסית המוצגות בתערוכה בלונדון.
באביב 1881, המלחין מוסורגסקי ישב לפני הצייר איליה רֶפִּין לשם ציור הפורטרט שלו. המלחין מוצג בגלימה, שיערו פרוע, אפו אדום ועיניו בורקות. המקום, בית חולים סט פטרסבורג שם שהה לשם טיפול בהתמכרות הכרונית שלו לאלכוהול. השניים שוחחו אודות ההתנקשות באלכסנדר השני ביום הקודם וקראו עיתונים יחדיו. רפין, שהתרשם עמוקות, תיאר את המלחין כ"גאון, מעין לוחם מדייוואלי, עם הופעה של מלח מהים השחור". אך כשחזר מס' ימים מאוחר יותר להמשיך בציור, המלחין כבר הלך לעולמו.
רפין סירב לתשלום, וביקש שהסכום ישמש לאזכור המלחין, והפטרון שלו הסכים. היה זה האספן פבל טרטייקוב Pavel Tretyakov, שעל שמו נקראת גלריית המדינה טרטייקוב במוסקבה. טרטייקוב הוא שהזמין פורטרטים של גדולי הסופרים, טולסטוי היושב ליד שולחן הכתיבה שלו, צ'כוב שקוע במחשבות, טורגנייב ופניו סוערים.
ציורים אלה, המוצגים כעת בגלריית הפורטרטים הלאומית בלונדון, מציינים 160 שנה להקמת שני המוזיאונים. רבות מהיצירות הוצאו זו הפעם הראשונה מחוץ לרוסיה, ומרביתן לא נראו מעולם בבריטניה. להתהלך ביניהן זה כמו לחזור אחורה לתרבות הרוסית של ההוגים, הכותבים, האמנים והמלחינים הרוסים קודם מלחמת העולם הראשונה והטרור הבולשוויקי.
דוסטוייבסקי יושב כנגד הרקע הכהה, שפת הגוף שלו מכונסת והבעת פניו מיוסרת. ב-1849, בגיל 28, הוא נאסר בשל מעורבות בתנועה הסוציאליסטית. הוא שהה ארבע שנים במחנה עבודה וחמש שנים בשירות צבאי כפוי, ובריאותו הידרדרה לחלוטין. אף אם איננו יודעים מה עבר עליו, הרי שהכל ניכר בפורטרט רגיש זה. הצייר ואסילי פרוב Vasily Perov, העניק לו פרטיות ניכרת כך שאין אנו יכולים לראות ישירות לתוך עיניו, אלא רק לחוש את הכהות הבוערת בהן.
צ'כוב מוצג בפורטרט חמור ועדין מידי Josif Braz, ונראה יותר רופא המאזין לפציינט שלו מאשר סופר. בגיל 38, לצ'כוב עצמו נותרו שש שנים לחיות. כולם מתו צעירים בתערוכה זו.
בתערוכה מוצגת Ermolova, השחקנית המועדפת על סטניסלבסקי, וצ'כוב כתב עבורה את המחזה הראשון שלו. היא מוצגת באופן דרמטי, בדירה האלגנטית שלה. ידיה שלובות, פניה נוקשות, היא דורשת תשומת לב מוחלטת.
Nadezhda Zabela-Vrubel אשת הצייר מיכאיל ורובל, מוצגת אף היא בתערוכה. ורובל צייר פורטרטים רבים שלה ואושפז בבית חולים לחולי נפש. וכפי שכתב ג'ונתן ג'ונס, כתב הגרדיאן, לא היו לה סיבות רבות לחייך.
ורובל ראה את העולם דרך פריזמה מעוות. הוא צייר את איל הון הרכבות והפטרון שלו, Savva Mamontov, ביצירת מופת המאזכרת צורות קוביסטיות הרבה קודם שהקוביזם הומצא בפריז. ורובל רואה בפטרון שלו כאיש בעל כוח אלוהי מאיים.
סרוב צייר את הפורטרט של איל ההון המוסקבאי איבן מורוזוב. מורזוב אסף ציור צרפתי. היו לו יצירות משל מונה, גוגין וסזאן. על הקיר שמאחוריו היצירה "פרות וברונזה" של מטיס.
המשוררת אנה אחמטובה, צוירה ב-1914 ע"י Olga Della-Vos-Kardovskaia. הפורטרט מציג מראה הירואי של המשוררת שהיתה אחת מהעדות האמיצות ביותר של הגורל הרוסי במאה ה-20, שרדה את המצור על לנינגרד וראתה ברדיפה הסטליניסטית של כל מי שאהבה. בציור זה יש בה אצילות ועוצמה שהסבל העצים.
Jones, J.(2016, March 16). Re: Russia and the Arts: The Age of Tolstoy and Tchaikovsky review. Retrieved from
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 