אליזבט לואיז ויג'ה לה ברון, תינוק ישן, 1786, גירי פסטל על נייר, אוסף פרטי

אליזבט לואיז ויג'ה לה ברון, מארי אנטואנט, 1783, שמן על בד, Resnick coll. from LACMA 

אליזבט לואיז ויג'ה לה ברון (צרפתייה, 1755-1842)הינה אחת מהציירות הצרפתיות המצוינות במאות ה-18-19. כאמנית אוטודידקטית בעלת יכולות יוצאות דופן כציירת פורטרטים, זכתה לה ברון להצלחה בצרפת ובאירופה במהלך אחת מהתקופות הקשות בהיסטוריה האירופאית. הצלחתה המוקדמת היתה תוצאה של אמביציה, החלטיות ועבודה קשה. הפורטרטים הראשונים שלה היו של חברי משפחתה, אך נישואיה לז'אן בפטיסט פייר לה ברון – אמן, רסטוראטור, מבקר ודילר, כוננו אותה כדמות עיקרית בחיים החברתיים של פריז האורבאנית והאריסטוקראטית.

ב-1783 בגיל 28, התקבלה לה ברון לאקדמיה המלכותית לציור ופיסול, וכך הפכה לאחת מבין ארבע נשים חברות. לה ברון נאלצה לברוח מצרפת ב-1799 בשל קשריה עם המלכה מארי אנטואנט, היא נסעה לאיטליה, בה ב-1790, נבחרה לחברה באקדמיה של סן לוקה, רומא. היא עבדה בפירנצה, נפולי, וינה, סט פטרסבורג, וברלין קודם שחזרה לצרפת, וציירה בין השאר, את חברי המשפחות המלכותיות של נפולי, רוסיה ופרוסיה. בעת היותה בגלות, הציגה בסלונים של פריס.

לה ברון נודעה לא רק בשל יכולותיה הטכניות אלא גם בשל הבנתה את הדמויות שציירה והאמפתיה שחשה להן. זו תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה של לה ברון והתערוכה השנייה בלבד המוקדשת לה בעת המודרנית.  80 היצירות בתערוכה כוללות ציורים ומעט עבודות בפסטל מאוספים אירופאים ואמריקאים ציבוריים ופרטיים.

אם נאמין לאחים גונקור בסיכומם על צרפת במאה ה-18, "אישה היתה העיקרון, השלט, ההיגיון המנחה והקול המצווה של מאה זו". מעולם קודם לכן באירופה המערבית לא השיגו נשים כה רבות הכרה ציבורית באמנויות והשדות האינטלקטואליים. אין זה מפתיע שאמניות ידועות היטב במאה זו, ביניהן רוסלבה קריירה, אליזבט-לואיז ויג'ה להברון, אדלייד לבילה-גוויארד ואנג'ליקה קאופמן, קשורות קשר בל ייפרד לאידיאולוגיות המשתנות של רפרזנטציה ושוני מיני שליוו את המעבר מתרבות אריסטוקראטית חצרונית לזו של חברה קפיטליסטית של מעמד הביניים המצליח.

עלייתן של נשים ציירות מקצועיות מסדר גודל של האמניות המוזכרות לעיל במחצית השנייה של המאה, הינה מדהימה בהתחשב במגבלות שהוטלו עליהן בפעילות ציבורית. דרישת בני דורן, היתה לציורים סנטימנטליים, אף שבסטאטוס המקצועי שלהן כציירות חצר, הן יכלו לתווך בין טעמם של הקליינטים האצילים שלהן לבין השפעת רעיונות ההשכלה אודות מיקומן "הטבעי" של נשים בסדר החברתי הבורגני.

הסלון של 1785 היה תערוכת מפתח עבורה. כתוצאה מהצלחתה בסלון זה, ויג'ה לה ברון קיבלה הזמנה לצייר את "הפורטרט של מרי אנטואנט עם ילדיה", עבודה מונומנטאלית ב"ניחוח" של תעמולה פוליטית שנתפס כאחד הציורים הפוליטיים החשובים של המאה ה-18, בניסיון לשפר את תדמיתה של המלכה.

בהתאם לעצת הצייר ז'אק לואי דויד, ויג'ה לה ברון ביססה את הקומפוזיציות הפירמידיות שלה על צורת המשולש האופיינית לתיאורי המשפחות הקדושות ברנסנס. הציור מתאר את מרי אנטואנט לבושה בשמלה פשוטה ויושבת ב-  Salon de la Paix בורסאי מוקפת בילדיה. האימאז' המונומנטאלי של המלכה, מרוכך בשל נוכחות הילדים המקובצים סביבה; בנה מצביע על עריסה ריקה, ואילו בתה המבוגרת נשענת בקרבה כנגד הזרוע המלכותית. קיבוצם של הילדים סביב מרי אנטואנט מדגיש את התפקיד המרכזי של הנשים בהצגת כוח מעמדי באותו זמן שזה מצביע כלפי האידיאולוגיה החדשה של המשפחה האוהבת.

ויג'ה לה ברון ציירה את מרי אנטואנט מאז 1778. הפורטרטים הרבים שלה את המלכה – שנישואיה ייצגו ברית פוליטית בין שתי משפחות המלוכה של צרפת ואוסטריה, ושכבר ב-1778 תעבו אותה האזרחים הצרפתיים – מגלים את יכולתה לשנות המלכה הרחוקה מלהיות יפה להצגה ממורבילית באמצעות הצגת כוח.

http://www.metmuseum.org/exhibitions/listings/2016/vigee-le-brun

Chadwick, W, Women, Art and Society,  London 1990, pp. 127-164