http://oldenburgvanbruggen.com/largescaleprojects/lipstick.htm

"ליפסטיק" מתעצב בתודעה שלנו כמיצב בעל קונוטציות פאליות. השילוב בין שפתון אדום ורדרד שיש בו מן הפתיינות לבין הטנק המשמש כמעמד, מאזכר משמעויות של גבריות  ומלחמה, המצויים בעבודה זו.

הרעיון המקורי להזמנת קלאס אולדנבורג ליצור מונומנט ספציפי עבור אוניברסיטת ייל היה פרי רוחו של Stuart Wrede ב-1968, אז סטודנט בוגר במחלקה לארכיטקטורה בייל. ההשראה להצעה זו היתה הצהרה של הרברט מרקוזה, המנטור הפילוסופי של "השמאל החדש". בראיון ביוני 1968 בקמברידג' מרקוזה ציין ש"אם המונומנטים הנראים בלתי ניתנים לביצוע של אולדנבורג היו קורמים עור וגידים, אזי יש כאן מהפכה. אם יהיה מצב שבו בקצה פרק אווניו יהיה בר גלידה עצום עם המון הומור ובאמצע הטיימס סקוור תהיה בננה עצומה, אוכל לומר – ואני חושב שבביטחון גמור – שחברה זו תגיע לקיצה. שכן אזי האנשים לא יוכלו לקחת דברים ברצינות: לא את הנשיא שלהם, לא את הקבינט, ולא את הרשויות המבצעות. ישנו אופן שבו סוג כזה של סטירה, של הומור אכן יכול להרוג. אני חושב שזה יהיה אחד מהאמצעים נטולי האלימות להשגת שינוי קיצוני…"

Wrede מונע ע"י הערה נבואית זו, הציג רעיון זה לשאר חבריו הסטודנטים בביה"ס לארכיטקטורה. עוד קודם לכן, מבקריו של אולדנבורג הדגישו את האופי המהפכני ליטראלי של ליפסטיק כסמל מלחמתי של רגשות מחאה כנגד המלחמה אך בהקשר לאחד התומכים הראשונים בפרויקט, "ליפסטיק בבירור לא היה הזמנה פוליטית; לכוונות שלנו לא היה כמעט דבר ישירות למלחמה או לסימבוליזם צבאי, אף שנושא המלחמה היה במחשבתו של כל אחד בזמן זה. רוח העבודה, התוצאות שלה, נוצרו ע"י מלחמת וייטנאם; אך העובדות שהביאו להתחלת העבודה לא היו כאלה. זו היתה מעל הכול מתנה ישירה נטולת כל פרודיה או הדגשים פוליטיים, הזדמנות נפלאה עבור ייל לקבל עבודה יוצאת דופן זו".

"הליפסטיק" אם כך, כוון לאתגר את ייל ואת הפוליטיקות שלה בנושאים ספציפיים. השם הרשמי של הColossal Keepsake Corporation הוענק ע"י אולדנבורג עצמו בקבוצה, ששילמה לאמן עבור החומרים שלו, על זמן העבודה לא ניתן תשלום.

"ב-15 במאי 1969 יום שלישי, בצהרי היום, הפסל הוכן להצבה בכיכר ביינק. התלהבות וההתרגשות פשטה באוניברסיטה, וההנהלה החלה להיות לחוצה. זו היתה ככלות הכול השנה המהפכנית של 1969, והיו אלה הסטודנטים לארכיטקטורה שההנהלה חששה ביותר מהם בזמן זה. ביום האירוע הגיע ואלפי האנשים שקיווינו שיגיעו אכן מלאו את כיכר ביינק לקראת הצהריים. המשטרה נערכה בחזית וודברידג' הול,  ואז הגיעה משאית גדולה עמוסה בסטודנטים לארכיטקטורה, וחלקים לא מחוברים של "שפתון". הסטודנטים קפצו מטה והחלו להוביל את שפתון בהדרכתו של אולדנבורג. הקהל הריע. המעשה הושלם, אך הויניל לא הצליח לעמוד. לא היתה משאבה; זה שקע. הקהל אהב זאת במיוחד".  (וינסטנט שולי, 1989)

הוויניל המשיך לקרוס. לבסוף באביב 1970 אולדנבורג לקח את הפסל ואחסן אותו בבית חרושת ליפינקורט. ב-1972, התמנה מנהל חדש לגלריה שביקש לשקם את הפסל בחומרים עמידים. המיצב החדש הוצב בסתיו 1974. החומר: פלדת קורטן, אלומיניום, יציקת שרף, פולוריתן ואמייל.

קלאס אולדנבורג על היצירה: השימוש הראשון שלי בשפתון כנושא, והפעם הראשונה שזה הוצע כמונומנט ענק היתה בלונדון ב-1966, כשהצעתי זאת כתחליף למזרקת ארוס בכיכר פיקדילי. עם הזמן נראה טבעי להציע אלטרנטיבה מעין זו, שכן מגזינים של אופנה היו מלאים בפרסומות לשפתונים, המדגישות את טבעם הפאלי. להצעה זו, שפתונים בגדלים שונים, חתוכים ממגזינים הושמו כקולאז'ים על גלויות של המקום. ורסיה אחת מציגה קב' של ליפסטיקים שנראו כקליעי רובים,  עם אזכור לקישור הפוטנציאלי בין אמנות ואהבה שהופכת למלחמה – רעיון שחזר שלוש שנים ב"שפתון" עומד על טנק".

Casteras, Susan. P, The Lipstick: A Colossal Keepsake Product, 1974