בסיכומם של האחים גונקור על צרפת המאה ה-18 (נכתב מאה שנה לאחר מכן במאה ה-19) נכתב ש"האישה היתה העיקרון, השלט, ההיגיון המנחה והקול המצווה של המאה ה-18. מעולם קודם לכן באירופה המערבית לא השיגו נשים כה רבות הכרה ציבורית באמנויות ושדות החקר האינטלקטואליים". מכאן שאין זה מפתיע שאמניות ידועות במאה ה-18, ביניהן אנג'ליקה קאופמן, רוסלבה קריירה, אליזבט-לואיז ויג'ה להברון, ואדלייד לביל-גוויארד Labile-Guiard קשורות קשר בל ייפרד לאידיאולוגיות המשתנות של רפרזנטציה ושוני מגדרי שליוו את המעבר מתרבות אריסטוקראטית חצרונית לזו של חברה קפיטליסטית של מעמד הביניים המצליח.
בין החברים המייסדים של האקדמיה המלכותית הבריטית ב-1768 היו שתי נשים, אנג'ליקה קאופמן ומרי מוסר Moser. העובדה ששתיהן היו בנותיהם של זרים, וששתיהן היו פעילות בקבוצה של ציירים בעיצוב האקדמיה המלכותית, הקלה על חברותן בה.
אנג'ליקה קאופמן (1741-1807) היתה האישה הציירת הראשונה שהתעמתה במונופול הגברי שיושם ע"י האקדמיסטים. היא חתרה תחת נטיית בני זמנה לקשר נשים עם דקורטיבי, מיניאטורי סנטימנטלי ועוד סט של מאפיינים שליליים המבחינים בין "אמנות נמוכה" לבין "אמנות גבוהה". בהיותה באיטליה בעשור 1760, העתיקה ציורים של אמני הרנסנס והבארוק, פגשה את הצייר האמריקאי בנג'מין ווסט והפכה לחלק מקבוצה של ציירים אנגלים. מפגשה עם יוהן יואכים וינקלמן ברומא ב-1763 היה מכריע. היא החלה לנטות לאופן הניאו קלאסי שלו, לאידיאל שלו על סגנון עצור ואצילי, ובססה את הסגנון שלה על ציורי הפרסקו בהרקולנום, והקלאסיציזם הרומנטי של הצייר הגרמני רפאל מנגס. קאופמן נבחרה לאקדמיה היוקרתית של סט. לוקס ברומא ב-1765.
בלונדון אליה הגיעה ב-1766, זוהתה בציוריה עם הזרם הרומנטי והדקורטיבי של הקלסיציזם, ודאגה להפצתן של התיאוריות האסתטיות של ווינקלמן באנגליה. כאן פגשה את ג'ושוע ריינולדס, ותוך שנה הרוויחה סכומי כסף ניכרים מציור פורטרטים של האריסטוקרטיה ורכשה בית. שנותיה ברומא סייעו לה בציור יצירות בנושאים היסטוריים, "המשעול" הממשי להגדרה של אמן רציני באנגליה. הזדמנות הראשונה להציג את ציוריה הגיעה ב-1768 בזמן ביקור המלך קריסטיאן ה-7 מדנמרק. היא שלחה את "ונוס מופיעה לפני אניאס", פנלופה עם הקשת של אוליסס" ו"הקטור עוזב את אנדרומכה". ההצגה של ציורים אלה בשנה שלאחר מכן בתערוכת האקדמיה המלכותית לצד יצירות של בנג'מין ווסט, אפשרה את זיהויה של קאופמן עם ווסט כנושאי הדגל של הסגנון הניאו קלאסי באנגליה. תערוכות נוספות אישרו את המקוריות של יצירתה עם עבודת המכחול השקופה והצבע העשיר, הנביעה המעודנת ממקורות קלאסיים, והשימוש החדשני שלה בנושאים שנלקחו מההיסטוריה האנגלית של ימי הביניים כשם שמהעת העתיקה. העובדה שריינולדס שכנע את ג'ון פרקר מSaltram, לאחר מכן לורד Morley לרכוש את כל ציורי קאופמן בנוסף ל-13 הפורטרטים שלו לבטח אפשרה לה להתקיים כציירת ציורי היסטוריה.
הסיבות להצלחה המקצועית העצומה של קאופמן אינן רק בשל קישורה עם ציירי ציורי ההיסטוריה החשובים של זמנה. בעשור 1770 עבודותיה הידועות היטב דרך תחריטים השרו השראה על ציירים אחרים, וגם הגיעו לקהל נרחב ביותר. היה לה קשר עם רוברט אדם, הארכיטקט הניאו קלאסי האופנתי ביותר בזמנה. היא סיפקה דמויות אלגוריות עם קומפוזיציה, יכולת המצאה, עיצוב וצבע לתקרה של האקדמיה במיקומה החדש בבית סומרסט Somerset (מאוחר יותר הועברו לאולם הכניסה של בית בורלינגטון) ובעשור 1780 כשנסעה לחו"ל עם בעלה השני הצייר Zucchi, היא המשיכה לשלוח קנווסים מונומנטליים בנושאים היסטוריים ללונדון.
תערוכת 1968 "אנג'ליקה קאופמן ובני זמנה" הציעה הקשר עיקרי של קשרי קאופמן לציירים היסטוריים אחרים והשפעתה העמוקה על בני זמנה.
מרי מוסר (1744-1819) שפרסומה התחרה בזה של קאופמן, היתה בתו של ג'ורג' מוסר, עובד שוויצרי באמייל. היא היתה ציירת פרחים אופנתית שקיבלה פטרונות מהמלכה שרלוט, והייתה אחת בלבד מבין שני ציירי פרחים שהתקבלו ע"י האקדמיה. ועדיין כשיוהן צ'ופני הציג את ציור הפורטרט של האקדמיה (1771-72) קאופמן ומוסר לא היו בין האמנים שהוצגו. נשים הורחקו מלימוד מודל עירום שהיווה את הבסיס לחינוך האקדמי ולציור מהמאה ה-16 למאה ה-19. רק ב-1922 לואיז סוינרטון צורפה לאקדמיה, בעוד שלאורה קנייט נבחרה לחברה מלאה ב-1936. צ'ופני שציורו הנו אודות האידיאל של האמן האקדמי כשם שאודות האקדמיסטים המלכותיים, כלל שני בסטים מצוירים של שתי נשים בקיר שמאחורי הפלטפורמה של המודל. קאופמן ומוסר הפכו לאובייקטים של אמנות יותר מאשר היוצר שלהן; הן מוצגות בתבליט נמוך וביציקות גבס והינן אובייקטים להערצה והשראה עבור האמנים.
ג'ורג רומני, פורטרט מרי מוסר, 1770-1771 בקירוב, ש/ב, גלריית הפורטרטים הלאומית, לונדון http://www.npg.org.uk/collections/search/portraitLarge/mw69339/Mary-Moser
Chadwick, W. Women, Art and Society London 1990
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 