"האדום האדום הזה!" הדר גד, אדום, תערוכה רוטשילד אמנות, תל אביב, אוצרת דר' סמדר שפי

 

hadar gad, 45x60,139, 2017(1)

"אדום", התערוכה של הדר גד המוצגת ברוטשילד אמנות, פתיינית.  ציורי נוף צבועים באדום בגדלים ובפורמטים שונים, חלקם כמעין תכשיט מיניאטורי, אחרים בממדים ניכרים וכולם כמבקשים מאתנו הצופים להתקרב ולגלות מה מצויר. בנופים המתוארים יש מן התעתוע שכן ציור הנוף המהווה מרכיב מרכזי בתערוכה זו, מטשטש ומוטמע בצבע האדום כישות אחת.

הנופים בתערוכה צוירו מהתבוננות בשני אתרים: נופי קיבוץ עין חרוד, והנוף הניבט מהמרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", לא רחוק מקיבוץ עין שמר. לגד ילידת הקיבוץ עין חרוד מאוחד היכרות רבת שנים עם המקום. מזה מספר שנים (משנת 2007) נוהגת גד לפקוד את בית העלמין בקיבוץ, מתבוננת בנוף, ומציירת אותו. בשנת 2009 הציגה במשכן לאמנות בעין חרוד את "גוש, חלקה, שורה", ציורים המתארים את העצים, האבנים והאור בפלטה של ירוקים, אפורים וצבעי לבן ובז', והמצע הלבן מבצבץ מבעד לצבע שמעל.[1] בציורי הנוף בתערוכה הנוכחית, הפלטה מוגבלת לאדומים מהם מבצבץ לעתים הצהוב או הלבן. המעטה,  הצבע האדום, הינו במעין אנלוגיה לשכבה המכסה על הבשר ומגינה עליו.

hadar gad
הדר גד, שמן על נייר מודבק על עץ, 2017, 27X37

מנגד לקיבוץ המסמל את האתוס של עמק ישראל, את הקונצנזוס, ניצב "שער מנשה", מרכז לבריאות הנפש, בו מטופלים בין השאר ניצולי שואה. בעוד גד מכירה את עין חרוד היכרות אינטימית, הרי שבמרכז הרפואי "שער מנשה" לא ביקרה מעולם, והמבט שלה הוא מבעד לגדרות המקיפים את המרכז הנראה על פניו כמקום פסטורלי ואידילי. ועם זאת קשה להבחין באם הנוף המתואר בציוריה של גד הינו נוף הקיבוץ או שמא נוף "שער מנשה"; ניתן לחשוב כפי שכתבה דר' סמדר שפי במאמרה על התערוכה על המבט השונה –  "קיבוץ עין חרוד מצוי בלב ליבו של הקונצנזוס הישראלי, 'שער מנשה' הוא הדחוי, המודחק. היהודי החדש, זה שהקיבוץ ביקש לעצב, והתקבל כמודל הצבר האידאלי, היה אמור להיות בריא בנפשו, נעדר קומפלקסים. 'שער מנשה' מנכיח את המרחב בין אידאל למציאות".[2]  שניות זו, יש לומר מצויה גם במרכיבים הקומפוזיציוניים של היצירה – צבע # קו; אדום # לבן; הוספה # גריעה; טומאה # טהרה;      נוכח # נעדר.

גד בונה ומפרקת את ציור הנוף שלה, ובתהליך זה עולות שאלות ותהיות באשר למהו ציור, ומהו ציור נוף.[3] תחילתו של ציור זה בחוץ, בציור שיש בו מן ההתבוננות, מן ההרהור. היא מביאה עמה בדים לציור שכבר נצבעו על ידה בצבעי אדום, ולעתים באדום וצהוב. על הבד, במעין תהליך הפוך, רושמת גד רישום, מגדירה טריטוריה – מציינת מבנים, עצים, שיחים, חסמים בצורת גדרות ועוד, המקבלים תצורת תחרה עדינה וענוגה, נוכחת לא נוכחת בה בעת. בחזרה לסטודיו, גד מגרדת ומסירה בסכין יפנית את שכבות הצבע האדום, והצבע כרישום עצמו הופך לנוכח, לעתים נעדר, ובעדו מבצבץ הקנבס הלבן.

בתהליך הציור בצבע אדום יש מן הצמצום בפלטה, וצמצום המשטח, ועם זאת יש בו מן הגופניות והטקסיות; מריחת הצבע ביד חשופה מאזכרת טקסים קמאיים ביהדות ובדתות אחרות – מריחת הדם כאלמנט שיש בו מן הסימון ומן הבידול; אזכור למריחת הדם על משקופי בתי היהודים במצרים, איזכור לטקס המיסה הקדושה בנצרות. ומנגד, עולה האור שיש בו מן הבוהק והטוהר.[4]

hadar gad, 45x60,139, 2017(1).jpg
הדר גד, 139, 2017, 45X60

 

[1] הדר גד, משכן לאמנות עין חרוד

[2] דר' סמדר שפי, צלקות תחרה – על התערוכה "אדום" של הדר גד  http://www.smadarsheffi.com/?p=7919

[3] תיאורי נוף שכיחים באמנות המודרנית והעכשווית תיאורי נוף כתמה שכיחה ומועדפת באמנות, עולים בעיקר בראשית המאה ה-17 בארצות בהן שלטה הדת הפרוטסטנטית כחלופה לציורי דת. במאה ה-19 בתנועות הרומנטיקה והריאליזם, וכמובן באימפרסיוניזם, ציור הנוף הופך לסוגה מועדפת בצד ציור טבע דומם.

[4] תודה להדר גד על השיחה עמה ועל היותה מה שהיא, תודה לגלריה רוטשילד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s