סטודיו האמן מהווה דיוקן אישי של האמן/ת. זהו מרחב אישי, בו שזורים יחדיו הפרטי בצד הציבורי, העבר, וההווה. בסטודיו ניתן להתחקות אחר תהליכי העבודה של האמן, מתודות, מדיה שונות – סקיצות, הדפס, ציור בצבעי שמן, צבעי מים וכדומה.

הסטודיו הוא מעין "ארכיאולוגיה של העבר"  כדברי מישל פוקו, בו מצטברות שכבות על גבי שכבות – עבודות מימים עברו בצד הגיגים, פרויקטים שהותחלו ונזנחו בצד כאלה שקרמו עור וגידים, והתחקות אחר יצירת האמן לאורך זמן.

זו התחושה שחווים כשנכנסים לסטודיו של הצייר יוסל ברגנר ז"ל שבימים אלה מתקיימת בו התערוכה "אתמולי", תערוכה בת ארבעה ימים בסטודיו בו פעל עשורים רבים. יוסל אמר: "מה שיש לי בסטודיו, זה לא אוסף, אני אוהב דברים אלה, הרמוניקות, צעצועים, רישומים, ציורים, צילומים של חברים, קטעי עיתונות".

לפני כשנתיים ומקצת הוזמנתי ע"י חברתי, האוצרת אירית לוין להתלוות אליה בביקור בסטודיו של יוסל ברגנר. זו היתה חוויה משמעותית. איש מרשים, צלול, עם חוש הומור לעילא ולעילא. סבבתי בסטודיו, ולא שבעתי – מעין קופסת זמן של תרבות ארץ ישראלית ואירופאית בו בזמן.

יוסל שיתף במחשבותיו על קפקא  ולא רק אודותיו! משתפת כאן מעט –

אבא (אביו של יוסל היה המשורר האידי מלך ראוויטש) היה המתרגם של קפקא 1924 ומאז אני "מקפקף"

איני אוהב את המילה "artist" – אני אוהב להיקרא צייר.    I'm an Illustrator, painter

ובאשר לכלים הרווחים בחלק מיצירותיו סיפר – כלי שקיבל בנעוריו הפך למושא השראה, ובציוריו הכלים הפכו ל"אנושיים", ולזיכרונות.

"כל הציירים גונבים רעיונות".

תודה תודה לאירית לוין ולגלריה דן

למידע נוסף