אליזבט בניאל ודקלה בניאל, אם ובת, מציגות תערוכה משותפת "נולדתי לתחרה" במכון המים, הגלריה העירונית ע"ש ויסמן, גבעתיים.

אליזבט בניאל, אמנית פלסטית עוסקת ביצירותיה בעבר שלה – ילדות בבית יתומים בצלה של מלחמת העולם השנייה. דקלה, אמנית ווידיאו ומלחינה, מפיקה ויוצרת מופעם רב-תחומיים.

בתערוכותיה הקודמות ובזו הנוכחית חושפת בניאל את המסע האישי שעברה, מסע של איסוף פיסות מידע, דימויים טעונים המעלים אזכור לאירועי העבר, חוויות ילדות ראשוניות כשם שאירועים דרמטיים מאוחרים יותר. דקלה, הבת משתמשת בחומרי היצירה של אמה: ציורים והקלטות, ויוצרת עבודת ווידיאו ומיצב מולטי מדיה, המספרים לצופה סיפור רב-פנים; שיש בו מן הפן האישי, התחקות בעקבות עבר משפחתי משותף ומן הפן האוניברסלי, בת המתחקה אחר עברה הטעון של אמה, התחקות שיש בה מן החקר והלימוד ותוצאותיה בירור והתקרבות, וזאת בדומה לדיונו של ולטר בנימין במושג ההיסטוריה: "היכולת לשמר את תוכנם של מעשים, אירועים, תמונות וסוגיות מן העבר. האופן שבו העבר מאורגן, מיוצג ומַבְנֶה את השיח בהווה מהווה גורם מרכזי המכונן את זהות הפרט והקולקטיב".[1]

הדימויים המוצגים במיצב הווידיאו חומקים ומבליחים בה בעת לעיני הצופה בדומה לזיכרון ולמהות שלו, לעתים מופשטים, פעמים מתארים דמויות ועלווה. אופן ההצבה של המיצב בין רצועות היוצרות מארג מעין מסך מקוטע תורם אף הוא לתחושה זו של שבריריות הזיכרון.

תודה לאוצרת אירית לוין על המידע.

[1] ולטר בנימין, "תזות על מושג ההיסטוריה, מבחר כתבים, ב (תר': דוד זינגר), תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמוד 313