התערוכה סְפֶרָה פרי שיתוף פעולה זו הפעם השלישית[1] של מירב הימן צלמת ואמנית וידיאו ואילת כרמי, ציירת, מוצגת בגלריה שכטר,  מרכז נווה שכטר, תרבות ואמנות יהודית עכשווית.

בתערוכה המבקשת לבחון את המינוחים "זמן", "זמן נשי", "זמן גברי", מעגליות, נשיות, יחסי כוח והיררכיה, נחשפים הצופים הנכנסים למרחב הגלריה לקול ולדימוי בסרט ווידיאו המוקרן על הקיר. מקהלה בת חמש נשים חן, סמירה, עינב, נעם, אלמה משמיעה יצירה "תלויה בזמן" Time specific, אשר נוצרה בתגובה על מצוות "ספירת העומר". הנשים המוצגות על רקע של חממה נעות ומסתובבות על מתקן שנבנה עבורן.

"ספירת העומר" מתייחסת למצווה שמקורה בספר ויקרא "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה". ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"ו-ט"ז. ספירת ארבעים ותשעת הימים שבין חגי האביב היהודיים: פסח ושבועות.

על היצירה סְפֶרָה  והקשרה בזמן, זמן נשי ושיח פמיניסטי, כותבות האמניות הימן וכרמי: היצירה נוצרה כמענה להדרת נשים מן המצווה, ותוך כדי התייחסות לתופעה של הדרת שיר נשים במרחב התרבותי הישראלי כיום. כמו ב"ספירת העומר", כל אישה מבין הנשים השרות, משלימה ארבעים ותשעה סיבובים תוך כדי ספירה מ-1 עד 49 בשפות עברית, ערבית, אמהרית ואנגלית. המנגינה שהן שרות מבוסס על "מוזיקת הספירות" – התייחסות לאמונה שרווחה ביוון העתיקה שגרמי השמיים – השמש, הריח והכוכבים משמיעים צלילים תוך כדי תנועתם ברקיע. על בסיס אמונה זו יצרה המלחינה מעיין צדקה את 'שירת הספירות' שבפי הדמויות.

המקום בו מתרחשת שירת המקהלה הינו מקום מגונן המצוי מעבר לזמן הרגיל. בספרה זאת מתרחשת ספירת הנשים, המעלה על הדעת הן את הקשר לעולם הביולוגי הנשי ואת העולם שמסביב. בנשים השרות ניכרים בבירור אותות המאמץ, ההתמודדות עם הספירה והשירה תוך כדי הנעת הגלגל".[2]

על הגלגל[3] שנבנה כחלק מהפרויקט בן שלוש השנים, מורכבת מצלמה. הנשים מסובבות עצמן בעזרתו, ותוך כדי כך שרות, פעולה הדורשת מאמץ ניכר בצד מיומנות ווקאלית. המצלמה, מתעדת את המסע שעוברת כל אישה בעת הסיבוב והספירה. הנשים מוצגות על רקע חממה במעין אנלוגיה לרחם מקיף ומגונן. מקום המאפשר את שירת הנשים ללא כחל ושרק.

מושג הזמן, זמן כתודעה שבאמצעותה מייצרים סדר חברתי, נורמות, משטור ואבחנה בין "זמן נשי" לבין "זמן גברי" עומד בלב היצירה. האמניות  מבקשות לבחון את מושגי הזמן המעגלי המיתי המיוחס לעתים ל"זמן הנשי" ואת הזמן הלינארי, ההיסטורי והרציונלי המיוחס לעתים ל"זמן הגברי" במרחב נשי אוטונומי כחלק מתהליך אקטיביסטי תרבותי נשי.

הימן וכרמי מתייחסות למשמעות הדואלית של המילה סְפֶרָה ביוונית עתיקה; מחד, מובנה כדור, ומאידך מסמלת אזור שבו מתרחשת פעילות מסוימת. ועל כך הרציונל של היצירה: הסְפֶרָה המוצגת בתערוכה היא סְפֶרָה נשית, שאינה אוטופית, שכן במרחב הציבורי יש לאפשר לנשים להיכנס למרחבים טקסיים, להשתתף ולהשפיע.

יש לציין שיש המפרשים מצווה זו כ"מצוות עשה שהזמן גרמה" ולכן על פי ההלכה נשים פטורות מלספור. הדעות חלוקות באשר לכך ואזכיר דעה אחת, דעת הרמב"ן  שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמה ונשים חייבות לספור.[4]

בעבודת החלון, דרך יפו, מוצגות שתי מדעניות זהות בפעולת מדידה. הן יוצרות תמונת מראה בלבן/שחור בעודן ניצבות על גבי שעון אסטרונומי עתיק יומין. הדמויות מוצגות בתוך טבע המהדהד באופן שונה לכל אחת מהן. אדם, חי ופאונה חוברים יחדיו בעבודה זו היוצרת אנלוגיה לעבודת ויטראז'. ענפי הצמחייה וציפור חודרים ודוקרים את הדמויות. פנים וחוץ הופכים לישות אחת; החוץ – חודר אל הפנים ומשתקף בקרני שמש המגיעות המטילות צללים על רצפת הגלריה ומשנות את מהלך היצירה במהלך שעות היום. מכאן שמושג הזמן המסומל באמצעות השעון, אך גם באמצעות האור והחושך, קרני השמש והצללים המסמלים מישכה של היממה, בא אף הוא לידי ביטוי ביצירה זו.

עבודה נוספת, מוצגת בחלל הקטן והיפהפה המאזכר קפלה.

בשיחה עמה, דיברה כרמי על חשיבות הצגת היצירה שהמוטיב המרכזי שבה הוא שירת הנשים במרכז נווה שכטר, המזוהה עם זהות יהודית".

תודה לאילת כרמי על המפגש ועל הטקסט

[1] הימן וכרמי עובדות יחדיו על פרויקט גדול שנקרא "שביל ישראל"; התערוכה הנוכחית הינה חלק מהפרויקט.

[2] מטקסט התערוכה

[3] הגלגל בעבודתן של הימן וכרמי, העלה בראשי מחשבות על קתרינה הקדושה מאלכסנדריה או בשמה האחר קתרינה הקדושה של הגלגל (גלגל העינויים שעמו היא מזוהה בנצרות).

[4] חידושי הרמב"ן, מסכת קידושין דף ל"ג, ספירת העומר, ויקיפדיה;  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8