היינו היום במסגרת עבודה שלי במוזיאון ישראל ובמוזיאון האיסלם. חוויה! ועל כך בזמן הקרוב. ביקרנו בתערוכת ביננו – נהדרת, יצירתית! המשכנו לתערוכת האופנה וקינחנו בתערוכת כריסטיאן בולטנסקי כולן במוזיאון ישראל. המשכנו לתערוכת חמסה, חמסה, חמסה במוזיאון האיסלם עם העבודות הנהדרות.

רגע לפני סגירה  ואף שאני עייפה מאוד! מתיישבת לכתוב– כריסטיאן בולטנסקי "ימי חיים", אחת התערוכות הנפלאות שהזדמן לראות בשנים האחרונות. עבודות מהעשורים האחרונים, אף שחלקן מזכירות ומתכתבות עם עבודות מוכרות ומוקדמות יותר שלו.

כריסטיאן בולטנסקי חשוב לעבודת המחקר שלי, אבל בשל עצלותי כי רבה הגעתי רק כשהתדפקו על דלתי, בבקשה, כאמור רגע לפני הסגירה (מחר, יום שבת).

בתערוכה שיוצרת במתבונן תחושה של התפעמות, של "ממנטו מורי" ושל שוטטות באולמות במוזיאון ישראל אותם היא מאכלסת ניתן למצוא הדים למוטו מרכזי בעבודתו של בולטנסקי:

"חלק מרכזי בעבודתי הוא העובדה שכל אדם הוא חד-פעמי וחשוב, ובו-בזמן סופו להיעלם… " (מפמפלט התערוכה) אמירה שיש בה מן התזכורת באשר לקטנות האדם מול נצחיות היקום.

בולטנסקי, יליד פריז 1944, בן לאם קתולי ולאב יהודי מתכתב עם נושא חשוב: טיבו החמקמק והמתעתע של הזיכרון, פרטי וקולקטיבי כאחד. מי אנו?  מה מקומנו בעולם? מה משמעותו של הזמן המתקתק בפתח?

התערוכה פורשת שלושים שנות עבודה (כאמור לא את כל שנות העבודה שלו). עבודות האלטר (המזבח) שיש בהן מן ההדהוד לנשים וגברים, ילדים וילדות אלמונים בהן הוא מתכתב עם עבודות מוקדמות יותר שלו והיקשרן לשואה, ועבודות ווידיאו שיש בהן מן האמירה המיתית וצולמו בטבע.

הלכנו בתערוכה באופן המאזכר מסע בציר הזמן, מעבר דרך מסכים,  מסע שיש בו אור ומן ההתגלות.

תערוכה נפלאה ואוצרות וההעמדה נהדרת!