אישה=חפץ? נשים על מוט במועדני חשפנות, נשים כגוף, רגל, ישבן, נעלי עקב, מוט, עירום!  נשים ללא פנים, חסרות זהות, מחופצנות.

בסדרת העבודות החדשה של האמנית חגית שחל "אַי פִיל פְּרִיטִי" בגלריה מקום לאמנות מוצגות נשים, חשופות למבט הצופה המתבונן וללא יכולת התבוננות שכן הן חסרות פנים.

אנרי דה טולוז לוטרק "עשה" ביצירותיו משלהי המאה ה-19 אידיאליזציה לחיי הלילה, הברים, מועדוני ריקודים, רקדניות/פרוצות.[1] ואילו אמנים מהתנועה הפרה רפאליטית שפעלו בתקופה הוויקטוריאנית באנגליה הציגו לעתים ביצירותיהם את משמעות ותוצאותיו המרות של העיסוק בזנות.[2]

ביקור באזור קריית המלאכה בדרום העיר תל אביב מתעתע – ביום, בתי עסק ובתי חרושת קטנים, סדנאות אמנים, גלריות, ואילו לעת לילה המקום משנה את פניו. עוסקות ועוסקים בזנות, בצד המסרסרים והקליינטורה, מקום אפל וטעון יצרים.

בכניסה לחלל התערוכה עבודות קטנות בצבעי אדום ,לבן ושחור. עבודות שמפאת גודלן דורשות מאתנו הצופים להתקרב אף יותר על מנת להתבונן בהן. באופן זה אנו הצופים הופכים למשתתפים פעילים באקט המציצנות.

הטכניקה בה משתמשת שחל בתערוכה זו היא טכניקה של חיתוך והדפס לינולאום. ניר הרמט אוצר התערוכה כותב: "טכניקת גילוף זו הובילה אותה לתוצאה דיכוטומית, כזו שאין בה אזורים אפורים והיא נדמית ליצירת חותמות. הבוטות האלימה של צבעי הסדרה, בשחור ולבן ואדום עז, יוצרת דימויים ישירים הנראים כתמרור או כשלט בהפגנה. המדיה עצמה, הכוללת שימוש בסכינים חדות, חריטה ופציעה של לוח הלינוליאום, מחלחלת לתוכנן של העבודות". ניתן לומר שבשימוש בטכניקה זו יש מקבילה לפציעה הפיזית והמנטלית שחוות נשים במעגל הזנות והניצול.

בסדרה זו יש "שבלונה" של אישה, אין כאמור אישה ממשית. הדמות על העמוד הינה אחת מני רבות חסרות זהות ולעתים קרובות נטולות רצון וכוח משל עצמן. בתהליך העבודה שחל מעתיקה את קווי המתאר של רקדניות העמוד, פוצעת בסכין, מפרקת, שוברת את גופן, ובה בעת מבקשת לפרק את מבט הצופה המחפצן ולהשיב לדמויות חסרות הזהות את כוחן.

סדרת העבודות בתערוכה החלה בחיפושים ברשת, שיטוטים שהניבו סרטונים של רקדניות עמוד ואתרים של מועדוני חשפנות, בזמן שעבדה על הסדרה "מה את רוצה" שהוצגה בתערוכה Double Trouble, באוצרותה של רותם ריטוב, גלריה אפרט-ארט. בתערוכה זו שעסקה בסטריאוטיפים – מנעד של רגשות שבין עונג לכאב, יחסי שליטה, הופיעה הכתובת "מה את רוצה" שזורה בעבודות, לעתים בשלמות ולעתים במקוטע.

שחל מספרת בטקסט לתערוכה" אי פיל פריטי" שהמראה אליו נחשפה בשיטוטיה ברשת היה קשה וברוטלי, "ידעתי בוודאות שאחזור לעסוק בנושא זה".

הבאנרים בתערוכה המתייחסים לכינויים/שמות בדויים של נשים בתעשיית הזנות – רוקסי, דסטיני אופל, לקסוס, לולה ועוד, מעניקים נופך של פתיינות בצד יוקרה מדומה ויש בהם מעין מקבילה לטקסט של האמן שרדר המופיע על קיר מחוץ לגלריה.

הצילו! הטקסט של שרדר, אמן (אמנית?) שזהותו אנונימית מופיע על הקיר החיצוני של "מקום לאמנות". שלשה סוגי טקסטים: טקסטים המצוטטים מעמוד הפייסבוק When He Pays Me של טלי קורל – המציג עדויות של נשים בזנות. טקסטים מפורום צרכני זנות, וטקסטים אינפורמטיביים של ארגונים למען נשים במעגל הזנות.

הטקסט של שרדר שהינו קריא עובד במעין תמונת מראה הפוכה לטקסט של שחל – שהינו חלול ומפוברק.

[1] וישנה כמובן היצירה המפורסמת של אדוארד מנה, אולימפיה, 1863.

[2] יצירתו של דנטה גבריאל רוזטי, "נמצאה", 1869 לדוגמה