בחלל הגלריה P8 מוצגת תערוכת היחיד "גוף זר", של ליאור גריידי, בעבודות שיש בהן מן הצמצום  ומן הגודש. מספרן של העבודות מצומצם ויש בהן הדהוד לתפיסה המינימליסטית האופפת את התערוכה. הן עשויות במגוון מדיה. רקמה בצד רדי מייד, צביעה בצד פעולת המכחול והיד באופן המזכיר את מתודת העבודה של ג'קסון פולוק. חופת פלסטיק בצד מסגרות בהן מוצגת פנינה; מעין מיצב המורכב מסך הכל חלקיו הניתנים לצפייה כעבודות העומדות בפני עצמן, וניתנות בו בזמן לקריאה כמכלול.

את העין "לוכדת" העבודה העשויה במעין ח' מהופכת לצופה, המוצגת במרכז הגלריה ויש בה מן ההתכתבות עם הלובן מחד ועם שחור האספלט מאידך. דפנות העבודה חופו באריחי חרסינה אמיתיים המהדהדים במידותיהם ובמראם לציורי החרסינה שעל הקיר. האספלט המצפה את המשטח העליון של העבודה במעין ח' מתקשר לעמל כפיים, לסלילת כבישים. זליגת הזפת המכתימה את האריחים הבוהקים בלובנם מתכתבת עם ה-action painting של ג'קסון פולוק. נוצר דיאלוג מעניין בעבודה שצורתה מעין ח', והמשטח העליון שלה אמור לקרוא לצופה לשבת עליו, אף שאולי יתלכלך מציפוי האספלט המכתים את המשטח, מה גם שפני העבודה הפונות אל הצופה חסומות כאינה מאפשרת כניסה וחדירה. וכך ניגודים מתקיימים להם בתערוכה: לבן-שחור, נקי-מלוכלך,. טהור-בזוי, מיצב-ציור, art & craft.

בקיר הגלריה, מול הכניסה, עבודה מחופה במה שנראה במבט מרחוק כאריחי חרסינה לבנים, המזוהים עם חיפויי קירות בחדרי רחצה. במבט מקרוב, ניכר תעתוע העין; אוסף בדי ציור קטנים, במידות זהות למידות אריחי החרסינה הנפוצים. בדים אלה נצבעו בשכבות רבות של צבעי שמן בגוון לבן-שנהב, ועומדים בפני עצמם כציורים לכל דבר. בהצצה לשולי הריבועים ניתן להתחקות אחר סיכות השדכן המאגד ומותח את הבד. גריידי, אף שצובע את משטחי הקנבס הקטנים בשכבות צבע לבן, אינו מבקש לעסוק בצבע הלבן כנשגב, אלא להתייחס לפעולות פרוזאיות גרידא – לכלוך והתנקות.

רווית הררי האוצרת כותבת: "גוף זר' יוצרת מיצב תלוי מקום המורכב מאוסף ייצוגים של חומרים ואובייקטים מעולם הרחצה, הניקיון, ההיטהרות והגוף".

על קיר נוסף נבנתה מעין חופה מעוגלת עשויה מווילון ניילון שקוף ורקום, ומאזכרת במידותיה תא רחצה או תא מדידה – מרחב המיועד לגוף עירום? הגוף הנוכח – נעדר, של מי? האמן? הצופה? על החופה מופיעה רקמה שיש בה מן הקדושה, ויש בה מן הקרבה והריחוק לתא רחצה, גוף עירום, בזות וטוהרה כאחד.

עבודה נוספת – שתי מסגרות רבועות שבמרכזה של כל אחת מהן, על המצע מוצמדת פנינה. בוהק הפנינה, מקבל ממד קסום במעין צורת שני פנסים שונים בעוצמתם ובסוגם, המאגפים את הפנינה משני צדיה, מאתגרים את עין הצופה המדמה לראות עבודת ציור; אף שמדובר בצל שנדמה לציור, הנוצר בשל משחק האור מעל, האור כחומר. הפנינה המסמלת בנצרות את תומתה של מריה, מאזכרת לצופים את "נערה עם עגיל פנינה" של ורמיר,שביצירה שלו אין פנינה אלא השתקפות האור ויכולת ציורית, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר!

ולבסוף המילה הרקומה- התכתבות עם האמנות המושגית אך גם עם פסוקים המוכרים למי שגדל בבית דתי/מסורתי; מודה – בחרתי במילה זו. שניתן להמשיכה כמובן בפסוק מתפילת "השחרית"  מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם.

תודה לאוצרת על הטקסט, תודה לליאור על המפגש