העין המתבוננת והחווה נוכחים בעבודותיה מרובות הפנים של בתיה רגב. בעבודות המתפרסות על פני מספר מדיה – רישום, ציור בשמן, פנדה, אקוורל,  קולאז', מנדלות[1] ותכשיטים, ניתן למצוא אלמנטים חוזרים, שמיים, נופים, עצים, אדמה, דמויות, סוסים; בכל אלה ניכרים האהבה והקשב לסובב אותה, לפרט כשם שלמכלול. המבט המהווה דפוס משמעותי ביצירותיה, מזכיר את שכתב מרלו-פונטי: "גוף אנושי בא לכלל קיום, כאשר בין הרואה לנראה, בין הנוגע לננגע, בין עין אחת לשנייה, בין יד ליד, מתרחשת מין הצטלבות מחודשת, כאשר ניצת הניצוץ של החש-מוחש, כאשר נדלקת אש זו שלא תחדל לבעור…"[2] העבודות הן על מצעים גדולי ממדים בצד פורמטים קטנים.

ציורי הנוף של רגב כוללים בדומה ל-Flaneur, המשוטט הצרפתי של ולטר בנימין,[3] את עקבות הפוסעים בשבילים ובדרכים; פינות נסתרות, חילופי העונות ואת הזמן החולף. נוף אשר תורבת בידי אדם, בצד נוף בראשיתי. יצירי אנוש ומרחבי השדות, השכונות, והחצרות, רחובות וסמטאות צרים של ערים ברחבי הארץ ועצים, ביניהם עצי זית וברושים, אקליפטוסים ואחרים. נופים ימיים – מרחבי הים הפתוח, המפרצים והנמלים, אפיקי הנחלים והאגמים, סירות הדייגים והספינות תופסים אף הם מקום משמעותי ביצירותיה של רגב.[4]

בעבודות הרישום שלה נגלית רגב כרשמת מעולה. בעבודות אלו בין אם מדובר בנוף, ובין אם בתיאור גוף אנוש, ניכר כתב היד האישי של רגב והשליטה בקו. תנועת היד המיומנת העוקבת אחר העין המתבוננת, החווה וקשובה לסובב אותה. ההשתהות בין היד לבין העין, אותו רגע בין לבין… היקום על הפרטים והמכלול שבו, המוכר והנסתר, הנצחי ובר החלוף. מראות נוף שונים, אשר עקבות הזמן ניכרים בהם; נופי קדומים ונופים ימיים בצד נופים אורבניים, מבט מעל בצד התבוננות פרטנית נקיקים ובערוצי נחלים. בתיאורי הנוף כשם שבדמויות ניכר האיזון בין המסה ל"אנטי מסה", הקו הנוכח, המדגיש את מהות העץ, הגוף, והמתח בין הקו שהינו המתאר לבין הריק/מלא שבתוכו שיש בו מן הממשות.

הציורים בצבעי פנדה ושמן של רגב נעים בין ריאליה להפשטה. תנועות ומקצבים בהדהוד מוזיקלי בקו וצבע; צבע עז וחם ולעתים קר, כתמי צבע בצד קווי מתאר. הטבע מוצג בהם בהדרו, כאתר של פיוס. תפקיד ניכר בעבודות אלו למהות האור ולשיעור שקיבלו בתיה וחברותיה בקבוצה של הצייר אליהו גת, שיש לערבב את הצבעים  עם הלבן, היות והאור בוהק.[5]

תיאורי העץ הנוכחים בעבודותיה של רגב, וגם בהם ניתן לראות את מצעד הזמן, הצבעוניות המשתנה במעבר העונות באנלוגיה לעונות חיי האדם. מהות העץ כפרט, כגזע, כחלק ומהות העץ כמכלול.

דורית קידר כותבת: העץ של בתיה רגב נתפס לאור סימבוליקה אישית ואינטימית משלה. רגב מתבוננת בכל סדק, בקע, חריץ או תעלה כאילו היו הם חלק מגופה. היא חשה צורך להוסיף קרעי נייר, לצבוע אותם בפיגמנטים מלאכותיים, מלאי חיות, משמשים כהד לשרף. ההדבקות אינן משתלטות, הן מונחות בסדר מסוים, מתוך יראת העץ.

ואולי הרצון העיקש לחדור לתוך לבו של עץ מסמל, בעקיפין, את הכמיהה לגעת באני היצירתי. רגב בוראת עצים כי באמצעותם היא מתחייה.[6]

רישומי וציורי סוסים נוכחים אף הם ביצירתה של רגב, סוסים במלוא אונם, בתנועה וסטטיים, בזוויות שונות, מתוארים לעתים בהקצרה, בהתבוננות ושליטה באנטומיה בדומה לשליטה ברישומי העץ. עבודות רישום אלו נוגעות בנימי הנפש, וניכרת בהן ההרמוניה בין הקו למצע הנייר אליהם מתווספות לעתים נגיעות הצבע.

[1] המילה מנדלה, מסנסקריט, פירושה "מעגל" או "מרכז". מסמלת את היקום ואת נפש האדם. המנדלות מצוירות בטושים וטוליפים והן בצבעוניות עזה, ובהן צורות גיאומטריות, חיות וציפורים.

[2] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22

[3] ולטר בנימין, שובו של המשוטט, מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, תל אביב הקיבוץ המאוחד, 1996  עמ' 104-100. על דמותו של המשוטט (ה-flaneur הצרפתי) מרבה ולטר בנימין מרבה לעסוק בכתביו ; במיוחד בפרק על המשוטט ב"מפעל הפסאז'ים.

[4] מרים אור, בתי רגב בחיפוש אחר המוחלט, ישראל, 2006, עמ' 15-5.

[5] אירית לוין, אליהו גת מחוות נופים, אוצרת אירית לוין, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

[6] דורית קידר, בתיה רגב, אנטומיה של עץ, עבודות על נייר, 1990-1989.