בתערוכה Sensu Amplo (בתרגום מלטינית: "במובן הרחב", ביפנית, sensu: מניפה), מציגה לוסי אלקויטי עבודות אנינות טעם הנעות בין ציור למיצב לבין "חפץ" שאינו מממש את תפקידו, ובהן עובר מעין חוט מקשר – אלמנט התנועה הממומש/לא ממומש.

במיצב במרכז התערוכה מניפות בגדלים, צבעים ואיכויות שונות. המניפות המעלות על הדעת נשיות, עדינות ושפת חיזור בסימנים מוסכמים, אינן מופיעות תחת הפונקציה אליה אנו משייכים אותן. לא ניתן לנפנף בהן או לפלרטט באמצעותן שכן הפכו לאחת משלם. אלקויטי מספרת על ההתלבטויות שלה באשר לאופן ההצגה. הצגה בנפרד, אחת אחת, או ביחד, כגוף; ולבסוף על הבחירה להציג אותן יחדיו במיצב.

באחת העבודות המניפה הופכת לחפץ מקובע על הקיר, נפתח לעין הצופה אך חסר אפשרות תנועה.

אותה סתירה מתקיימת במריונטה התלויה מהתקרה, נעה לא נעה, מממשת בחובה את שטיחות הנייר אשר מארג העיתונים השזור בחלק ממנו מתכתב עם מסורת הקולאז' והמונטאז', ובחלקו ציור מיומן המתייחס לחלקי הגוף של המריונטה.

המריונטות ניתנות לתזוזה במשיכת חוט. אלקויטי מספרת שאל המריונטות הגיעה בתהליך של חיפוש אחר אלמנט התנועה ולאו דווקא דימוי הגוף הממומש בדימוי המריונטה. בעקבות תנועת האיברים, עשתה האמנית סדרת ציורים להם קראה "מכונפים", שהוצגו תלויים ומוקפאים. בתהליך זה נפתח ממד הכנף שהזכיר לה מניפה, ובעקבותיו חזרה לתלת ממד. אלקויטי פירקה את המניפה כדי להבין את המבנה והצורה, ואת התובנות הכניסה לתוך המבנה הזה החבוי בתוך הקיפולים – נגלה ונסתר בה בעת.

תַּת הַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה
עֲדַיִן הִיא סוּס כֵּהֶה עֲדַיִן לֹא לְבָנָה[1]

הציורים המוצגים על הקיר עשויים במשיכות מכחול עזות ובוטחות, וחלקם במשיכות מכחול מעודנות, מהוססות, כמעט מתמוססות אל המצע ומתמזגות בו. הדימוי המופיע בהם – מעין כנפיים, נע אף הוא בין נוכחות והסתר. גם בהם מצוי פוטנציאל התנועה העשוי להיות ממומש.

את התערוכה מלווה טקסט פיוטי ונפלא של האוצרת טלי כהן גרבוז:  "כנפי נייר", "עבודותיה של לוסי הן כמו ציפורים.  בין התקרה לרצפה, בין שמים רחוקים לארץ, בתנועה בלתי פוסקת, יש דממה של המתנה…"

[1] יונה וולך, תת הכרה נפתחת כמו מניפה, אתר הספרייה החדש/ הוצאת הקיבוץ המאוחד  http://www.newlibrary.co.il/page_68

תודה לאמנית לוסי אלקויטי על השיחה עמה.