התערוכה הקבוצתית המוצגת בבית האמנים תל אביב, מציעה מבט אינטימי דיוקן אימהות שיצרו אמניות, נושא שנפוץ פחות באמנות המקומית.[1]

הדיוקן – ייצוג דמות (פורטרט בלעז) מופיע בתת תמות שונות – דיוקן מוזמן  ע"י אנשי אצולה, כמורה, בורגנות גבוהה ועוד (נוהג נפוץ בין המאות 15 עד למחצית השנייה בקירוב של המאה ה-19), קודם המצאת המצלמה, אך גם לאחר מכן בשלהי המאה ה-19 ועד ימינו אנו. דיוקן עצמי בו האמן מנהל דיאלוג עם דמותו המשתקפת על מצע הציור או במדיה אחרת – פיסול, צילום, וידיאו וכדומה. דיוקן עצמי מוסווה או מבוים, שניכרת בו מחד הרצון לחשיפה עצמית, ומאידך הצורך באנונימיות ובפרטיות. הצייר והמודל, ודיוקנאות קבוצתיים. מעבר לכך ניתן למצוא סוגי דיוקן שונים- דיוקן אידאליסטי, ריאליסטי, סטירי, אקספרסיבי, הומוריסטי – קריקטורות.

דיוקנאות המייצגים אם ובנה או בתה מופיעים אף הם לרוב ביצירות אמנות. לעתים כדיוקן ייצוגי של משפחות אנשי מלכות ושררה ולעתים בשל הרצון להציג דימוי של קרבה ואהבה בין אם לצאצאיה, ובנצרות בייצוגים דתיים של המדונה ובנה.

בתערוכה  נקודת המוקד היא כאמור דיוקן האם כפי שהאמניות המוצגות בתערוכה בחרו לייצג.

התערוכה הנוכחית כותבות האוצרות עוסקת בפן ייחודי מתוך נושא האימהות הרחב – דיוקן האם – לרוב של אם האמנית על ידי בתה. עבודות האמנות זימנו אפשרות לקרבה ודיאלוג בין האמניות לאימן, או היוו אמצעי ליצירת חיץ ומרחק. ההתייחסות לנושא אף היא רבת פנים: היא נמשכת לאורך שנים רבות, נוגעת בנושא כביכול בנגיעה קלה וברפרוף, מתעדת מתוך סביבה מוכרת.

האמניות יצרו במספר דרכים – מול מודל חי, מהזיכרון, רישום בהיחבא, ישיר או עקיף – ובטכניקות מגוונת: סקיצות, רישום, אקוורל, שמן, אקריליק, תצלום, רקמה, פלסטלינה ותבליט.[2]

את התערוכה מלווה קטלוג ובו מאמר התערוכה ושירה מאת ד"ר דורית קידר

תודה לאירית לוין על הקטלוג

[1] שתי תערוכות קבוצתיות עיקריות עסקו בעבר בנושא מורכב זה כייצוג אימהות:

• "הו – מאמא, ייצוג האם באמנות ישראלית עכשווית", 1997, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, אוצרות: יהודית מצקל והדרה שפלן-קצב. התערוכה עסקה בהרחבה במושג האימהות, כפי שחוו אותו אמנים מקומיים עכשוויים.
• "אי-מהות", 2011, גלריה גרשטיין, תל אביב, אוצרת: נורית טל-טנא. בתערוכה הציגו אמניות דימויים שעסקו בדיכאון אחר לידה.

[2] אירית לוין, טקסט התערוכה