במוזיאון ארץ ישראל מוצגים שלושה מיצבים של האמנית חנאן אבו-חוסיין. האמנית, ילידת אום אל פחם, חיה ויוצרת בירושלים מאז שנת 1995.
לעבודותיה של אבו-חוסיין התוודעתי במהלך השנים; עבודות מרשימות, שיש בהן מן העוצמה ומן הכאב. עוסקות בזהות מקומית ולאומית, בנשיות ובמקומה של האישה במילייה המשפחתי והלאומי. באמירות שיש בהן מן העוצמה ומעוררות מחשבה ועניין באשר למפגש בין זהויות ותרבויות.
"האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, עוסקות במעמד האישה ובשאלות הנוגעות לזהויות המקומיות: הפלסטינית והיהודית והמרחב שביניהן. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה". [1]
אבו חוסיין מספרת בראיונות עמה: " התחלתי לצייר בגיל צעיר מאוד. בגיל 16 החלטתי שאני רוצה להיות אמנית. נרשמתי לאוניברסיטת חיפה, אך לא התקבלתי בגלל מגבלת הגיל. בהמלצתו של אח שלי עאמר זיכרונו לברכה נרשמתי למכללת עמק יזרעאל, ולמדתי שלוש שנים אצל הפסלת דליה מאירי וגם עבדתי כאסיסטנטית שלה. לאחר מכן החלטתי ללמוד באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. נרשמתי ללימודים בידיעה ובתמיכה של ההורים שלי. עבור אבא שלי זו הייתה גאווה שהבת שלו תהיה הסטודנטית הערבייה הראשונה שלומדת אמנות בבצלאל.[2]
בחומרים המשמשים אותה יש מחד מן החומריות: בטון, מלט, ומאידך, חומרים הנתפסים כמאפיינים מלאכת נשים, כמו מחטים וחוטי תפירה שיש בהם מן האמביוולנטיות, הם רכים וזורמים ועם זאת עשויים לדקור ולפצוע.
המיצבים במוזיאון ארץ ישראל מוצבים בשלושה אזורים: יש בהם מן ההתכתבות עם חללי פנים וחוץ במוזיאון, והעלאת זיכרונות מהבית ערבי ויהודי.
המיצבים "סמנדרה" (ערמת מזרנים), 2018 ו-My Mother Blanket #2, 2019, מוצגים במבואה במרכז רוטשילד. בעבודות הווידיאו מופיעה אבו-חוסיין בפעילות שיש בה מן העמלנות, ומפגש אישי עמה ועם עמלן של נשים בחברות כפריות ומודרניות כאחד.
בגן הארכיאולוגי של המוזיאון מוצבים שני מיצבים – האחד "בוקג'יה (צרור) מוצג בטחנת הקמח. האמנית טמנה בתוך כל אחד ממאות הצרורות, פיתת שיובשו. המיצב השני, "In Between the Destruction of the Father מוצג בבית הבד. המיצבים מוצבים באופן מרשים בתוך החללים ומשלבים ביניהם.
בטקסט התערוכה כותבת האוצרת ד"ר דבי הרשמן: " המיצבים מכניסים את עבודת נשים לשני מוסדות שבחברה הערבית המסורתית היו נחלתם של גברים. המיצבים יוצרים גם מפגש בין ההיסטוריה של שני העמים – גן המוזיאון משתרע בקרבת חורבות הכפר הפלסטיני שיי'ח מואניס ( الشـَّيْخُ مُوَنِّس), ובית הבד וטחנת הקמח הם מבנים שהוקמו בהשראת מבנים פלסטיניים. נדמה שהמפגשים ויחסי הכוחות המשתקפים בעבודותיה של האמנית מייצגים רבדים ארכיאולוגיים ועכשוויים של חיינו".
ולסיום בנימה אישית – כמי שגדלה בבית מרובה זהויות מוכרים לי ערמות המזרונים – למקרה שמגיע אורח (ואפרופו גם אצל מסורתיים וחרדים במקומותינו). עבודת נשים במקומותינו ובחברה הערבית – מופיעה באפגניסטן מכורתו של אבי זבולון ז"ל כמורשתם של גברים – העוסקים בטוויה ובאריגת שטיחים. וה"בוקג'ה" מופיעה גם בשפת עליהן גדלתי – ומהדהדת למצבים של הגירה, פליטות ומעברים בין מקומות
לכו לראות!
[1] מתוך טקסט התערוכה במוזיאון ארץ ישראל, אוצרת ד"ר דבי הרשמן.
[2] חנאן סעדי, ריאיון עם האמנית חנאן אבו-חוסיין, במת ון ליר, 23 במאי 2016 http://forum.vanleer.org.il/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%97%D7%A0%D7%90%D7%9F-%D7%90%D7%91%D7%95-%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9F/ אבו-חוסיין עבדה גם במשך שנה כאסיסטנטית של האמנית דרורה דומיני, ולאחר מכן למדתי לימודי המשך, במשך שנתיים במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 
אמנית מאוד מעניינת עם יכולת הסתכלות כנה על עבודותיה ועל עצמה. שמעתי אותה לראשונה במפגש עיון של התערוכה ״לנענע את העריסה״ עם נועה צדקה ואורה ראובן. תערוכה של המחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים שעסקה בנושא האמהות. אותה אצרו ד״ר טל דקל וד״ר הדרה שפלן לפני כמה חודשים במרכז רוטשילד. תודה זיוה, את סיבה נוספת לראות את התערוכה הנוכחית
אהבתיאהבתי
תודה, טובית יקרה, לא ראיתי את התערוכה של טל דקל,
חנאן אכן אמנית אמיצה ומוכשרת
אהבתיאהבתי