משתתפים: אורי גרשט, אילת כרמי ומירב הימן, אלי שמיר, אמירה זיאן, אפרת נתן, ארז אהרון, דורון סולומונס, הדר גד, הילה עמרם, זאב רבן, שלום זיגפריד סֶבָּא, מיכאל חאלק, נתן פרניק, עדי נס, ערן רשף, רעי רביב, רפי יריב.

 "וַיְסַפְּרוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא-וְזֶה-פִּרְיָהּ". [1] המרגלים אשר נשלחו לתור את ארץ ישראל, מספרים בשובם על היות הארץ המובטחת ארץ זבת חלב ודבש. התערוכה "זבת חלב מבט אל הארץ המובטחת מציעה מספר מבטים בסוגיות שעסקן חברה, תרבות, פוליטיקה ואקולוגיה.

בתערוכה מוצגות עבודות המנהלות בחלקן שיח תימטי, ועשויות במדיה שונות: ציור, רישום,  רדי מייד, צילום, צילום דיגיטלי וידאו.

ראשית, העבודות הקטנות של זאב רבן, שלום זיגפריד סבא, ימי התום… כמה מענגות הן את העין.

התצלום הדיגיטלי, "רקפת", 2018 (מן הסדרה ארץ שברירית) של אורי גרשט מנהל/לא מנהל דיאלוג עם  ציוריה של הדר גד "רקפות 40", 2016-2015 ו"רקפות 60", 2009. רקפות קשורות להבניית הזהות הישראלית המקומית אך לא רק. הרקפות של גד הינן בבחינת דיוקן ייחודי, נחבאות ובו בזמן נאחזות בקרקע. באיקונוגרפיה הנוצרית הרקפת הינה באנלוגיה לייסוריה של מריה אימו של ישו, ובה בעת יש בהן כמו בכל צומח אנלוגיה לחיי האדם לחלופיות החיים, "הבל הבלים". רקפת של אורי גרשט, שברירית לכאורה, עוברת בידי האמן, שיח ברוטלי, יורה בה ובפרחי בר מוגנים אחרים, ויוצר מקבילה לשיח הנע בין חיים להרס (במקרה זה, בידי אדם).

הדר גד, רקפות 40, 2016-2015, שמן על בד

עבודת הווידאו "שביל ישראל: התהלוכה", 2018 של אילת כרמי ומירב הימן מציגה תהלוכה מרהיבה בה נאסר על הצועדים לגעת בקרקע. התוצאה, התקדמות לוליינית בעזרת אביזרים וכלי תחבורה מאולתרים, שהפעלתם דורשת כוח ומאמץ.

הכותרת שביל ישראל מסמלת אתוס של כיבוש הקרקע ברגליים, ברם המופע הסוריאליסטי מערער הקשר זה, ומעלה שאלות של זהויות – מי הצועדים? נוודים, צליינים, אקרובטים?

את המתווה "המרגלים בכנען", שנות ה-30 של זאב רבן ניתן לראות במעין אנלוגיה לעבודתן של כרמי והימן. לתור את הארץ, ומנגד העבודה של אלי שמיר, "דיוקן עצמי בהר נבו", 2019, שמיר הניצב על הר נבו ומשקיף כמשה בשעתו אל הארץ המובטחת. בעוד שבתהלוכה שלעיל הדמויות אינן מנהלות שיח גופני עם האדמה, גופו של האמן כמו נטמע בנוף האפוף באובך בעודו עוסק בפעולת הציור שבה יש מן הבריאה מחדש.

הצילומים של אמירה קסים זיאן "הבה, סמירה, סמירה", 2017 מציפים את השיח שהיא מנהלת עם נשים דרוזיות צעירות ומבוגרות, על חוויותיהן כנשים בחברה מסורתית. הסיפורים מתומצתים לדימויים סמליים רוחניים. הנשים מופיעות ללא פנים. את מקום פניהן מחליפים התבשילים ומוצרי המזון המוצגים בחיוניות רבה על הרקע השחור.

העבודה "לאבנה", 2016 של אפרת נתן, הינה המרה לשפת הווידאו של העיסוק בחלב אצל האמנית.  בשנת 2012 בשיתוף עם סטודנטים ממכללת אורנים, נתלה בכל יום חיתול בד חדש עם יוגורט שממנו טפטף החלב עד שהפך ללאבנה. העבודה האיקונית של נתן, המֵיצָג "חלב", 1974. חלב שניגר והזדהם בהקבלה על ההבטחה האבודה לארץ זבת חלב, היוותה נקודת מוצא לעבודה.

העבודות של ארז אהרון, "ברכת כלה", 2019 ו-שיבולת מס' 76,73,22,40,91, 2091-2018 של מיכאל חלאק, "זית מקומי כבוש", 2014, נתן פרניק, "ללא כותרת," 2013 ועבודתו של ערן רשף, "אנא בכוח", 2010, מתכתבות עם מסורת ציור עמלנית ומדוקדקת. אהרון מתאר במאה ציורים, שיבולת שמרכיביה צוירו בדיוק נאמן למציאות, על רקע שצבעו משתנה בהתאם לאור היום. הפתק מציין את מספר השיבולת במעין תיעוד מדעי. אהרון שזר כל גבעול בחוט אדום באנלוגיה לקשירת חוט נגד עין הרע, או למזל טוב (תלוי בעדה ובאמונה!)

חלאק מתאר רגע בו מתנפצת צנצנת זיתים על רצפת המטבח של אמו. עץ זית מסמל בתרבויות דברים שונים – ראשית, הזית שאת פריו מוסקים ואף אוכלים בתרבויות באגן הים התיכון ואף מעבר.

בספר "בראשית" מסופר על עלה הזית שהביאה עמה היונה לאות שהמבול פסק, ובמקורות היהודים הזית מוזכר פעמים רבות. באמנות הפלסטינית שלאחר 1948 עץ הזית מסמל את הגעגוע לאדמה ולעיבוד שלה.

פרניק מתאר ערמת קליפות גרעינים בצלחת. ציור מדוקדק הלוכד בתוכו מהות ישראלית. וכי מי לא מכיר את עונג פיצוח הגרעינים בבית, או בעת שהות בשמורות טבע, גנים ומגרשי כדורגל, ושובל הקליפות… (אף שעלי לציין שלא המצאנו זאת, אפרופו האמן הסיני אי וויווי ומיצב גרעיני החמניות שלו שהוצג בטייט מודרן ואף אצלנו במוזיאון ישראל).

רשף ייצוגו של הנקניק בציור יחד עם התווית אנא בכוח. הנקניק, מאכל אופייני לאיטליה, מזרח אירופה ועוד, מצוות למילות הפיוט העתיק "אנא בכוח" , הטעון בסמליות ובמשמעויות קבליות של הגנה. בשר ורוח שורים כאן יחדיו בעבודה פוטו-ריאליסטית זו.

ומאוכל לתרבות הצריכה בעבודת הווידאו של דורון סלומונס, Shopping Day, 2006, מה קורה כש"שופינג", פרוזאי לכאורה משנה פניו לאירוע דרמטי, המתח המתלווה ל"חווית" הקניה בסופרמרקט, המוזיקה הנשמעת ברקע, וזוויות הצילום הדרמטיות המעצימים את הדימוי הוויזואלי, והאסון, לכאורה בלתי נמנע, הבקבוקים המתנפצים אלי אדמה יחד עם אריזות הקרטון בכאוס אחד גדול. ומכאן, ולעקבות שמותירים פירות וירקות וסוגי מזון שונים, המושלכים לעת ערב אל פחי האשפה או מצטברים על רצפת הרחוב.

ולצילום של עדי נס, ללא כותרת (רות ונעמי מלקטות) מתוך הסדרה סיפורי התנ"ך, 2006. בהומאז' לעבודה "המלקטות" של ז'אן פרנסוא מילה, בה יש מן החמלה הנוצרית בתיאור הנשים העניות המלקטות את שאריות הקציר. בעבודה של נס המלקטות משתייכות לשולי החברה, הן אלו שההבטחה האלוהית לארץ זבת חלב ודבש פסחה מעליהן. נס מעמיד את הגיבורות העכשוויות שלו בלבוש בן הזמן, כאן ועכשיו בסביבה העירונית של תל אביב.

ואם עסקנו במזון על מרכיביו ומשמעויותיו, עבודתה של הילה עמרם, "הפרעת התמוטטות המושבה", 2019 עוסקת בקשר שבין אמנות לבין מדע.  בעבודה זו מתייחסת עמרם למונח "הפרעת התמוטטות המושבה" (Disorder Collapse Colony) המתאר את תופעת היעלמותן של הדבורים הפועלות מן הכוורות בעתות האחרונות. התופעה מעמידה בסכנה את קיומה של אוכלוסיית הדבורים. בעבודה זו ממשיכה עמרם בפעולה יצרה לראשונה עם דבוראים במכוורת יד מרדכי וכעת עם דבוראים מכפר יהושע. עמרם הכניסה אל תוך הכוורות אובייקטים מחיי היום-יום, הדבורים המשיכו בעמלן בלא להתייחס לכך. בהתערבות זו יצרה עמרם שיבוש של סדרי הטבע ושל המבנה הארכיטקטוני הבנוי ממשושים האופייני לחלת הדבש.

עבודת הווידאו "חג השבועות בכפר יהושע" של רפי יריב נעשתה מתוך ארכיון צילומים וסרטים שצילם שנים רבות יריב, ומתעד את התפתחות המושב.

ואילו העבודה של רעי יריב, ללא כותרת, 2019 המוצבת על גג הגלריה ועשויה צינורות השקיה מאלומיניום שחדלו לשמש בתפקידם המקורי, מאזכרת אנדרטאות ומתכתבת עם אמנות שנעשתה בברית המועצות דאז.

עבודות קטנות בממדיהן, משמעותיות באיכותן.

החומרים מפמפלט התערוכה, וכך גם הצילומים אלא אם כן צולמו בנייד בעת הביקור בתערוכה או נסרקו.

[1] ספר במדבר, פרק י"ג, פסוקים כ"ו-כ"ז