תערוכת הבוגרות והבוגרים של המחלקה לאמנות בפקולטה לאמנויות של מכללת סמינר הקיבוצים מוצגת במרכז עמיעד בשוק הפשפשים יפו.
בתערוכת הגמר בה מציגים 20 בוגרים ובוגרות עומד מושג הזיכרון האישי: סיפורי שורשים משפחתיים, הגירה ותרבות, אבל ומוות, יחסי מבט בתוך המשפחה, הריון ואימהות. וברובד החברתי, מקומה של התרבות והזהות הערבית בשיח הישראלי, יחסי מרכז פריפריה, יחסי דת וחילון, קהילתיות/שבטיות ואינדיבידואליזם.
ד"ר הדרה שפלן קצב, ראש המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים אומרת "בתערוכות הגמר מגיעה לשיאה הזהות ההולכת ונבנית של הבוגרים/ות. מרתק לראות כיצד העניין הפוליטי, חברתי, מגדרי, משפחתי ואישי נרקם לכדי פרויקטים אמנותיים מושקעים ואמיצים. נוצר כאן דור חדש של אמניות ואמנים עם אמירות מעניינות, מורכבות ומאוד שונות זו מזו".
יאיר ברק: "לכאורה, לא ניתן לדבר ביחס לתערוכות גמר על קונספט אוצרותי, לא כל שכן על תמה מרכזית. הסיבה לכך נעוצה בכך שתערוכות גמר, מטבען, הן אוסף זיקות אמנותיות ומדיומאליות של קבוצת אמנים/יות צעירות/ים בנקודת זמן אקראית. אך בכל זאת, קושרת ביניהן תקופה, טכנולוגיה ורוח זמן. במידה מסוימת משותף להן/ם גם הדשן עליו צמחו. בתערוכת הגמר הנוכחית בולט מעל לכל העיסוק בשאלת הזהות. אם באמצעות הגוף ואם באמצעות המרחב והמקום, אם באישי ובמשפחתי ואם בלאומי ובקולקטיבי. נראה שהחבורה הזו, שצמחה כאן לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21 מבקשת לעצמה הגדרה מחודשת של זהות. המבט – מפוקח וביקורתי. שואלות/ים שאלות, פחות נוקטות/ים עמדות. המאפיין הרב-תחומי של המחלקה לאמנות בולט הפעם במיוחד: עבודות מבוססות ציור מסורתי לצד מיצבי וידאו והצבות צילומיות. כל אלו מעניקים לתערוכה גוון מורכב ומרובד ומספקים לצופה חוויה דינאמית ועכשווית של אמנות צעירה".
ציוריה של אביה קרוניץ "חברותא" שגדלה בחברה דתית מבטאים את החברה בה גדלה: התכנסות, קהילתיות, שבטיות, בדומה לדימויים המוכרים בכל אלבום ישראלי – מסורתי.
"מדיום הציור הפך בידיי לכלי התבוננות על תצלומים משפחתיים של סצנות יומיומיות הנוגעות בתווך שבין קודש לחול. המרחב שגדלתי בו נע בין שני הקצוות הללו והציורים מבטאים את מושג החברותא המשותף להם. יצרתי מעין דיוקן עצמי המאפשר הצצה לעולם הדתי שבו גדלתי".
גל תמיר: ״מנעד״ – עבודת הסאונד מורכבת מהקלטה של שירה בת שלושה קולות – בצלילים גבוהים, נמוכים. באמצעות שימוש בשריר הסרעפת והפקת צלילים, בוחן תמיר במיצב הוידאו שלו את המעברים בין ייצוגים מגדריים.
דניאל בן ארי: ״חבקיני חזק״ –דרך עדשת המצלמה מישירה בן ארי מבט אל אמה ומאפשרת לה להביט בה חזרה. חילופי המבטים כנשים בוגרות נושאים משקל של חיים שלמים ביחד ולחוד, זיכרונות משותפים. עבר, הווה ועתיד.
הגר פטר: ״נושאי חורים״ – אביה של פטר נפטר בקטנותה ונשארו לה זכרונות מודחקים וחסר גדול. האמנית בחרה בחומרים טבעיים, מתכלים, משני צורה בניסיון לבנות חומרים אחרים הנראים כטוטמים רזים, מדגישים את ההיעדר, לצידם, מקטורן ישן של אביה, אותו פרקה בקריעה ידנית, מתוך רצון להיאחז בשאריות החומר ולחקוק זיכרון.
ל. לאו: שבעה, עבודת מיצב וסאונד; גופות בחלל, דמויות נייר קורסות בחלל – חומר הגלם של עבודתה הוא הניירות שנשארו אחרי אמה, מהם פיסלה פסלי נייר בגודל טבעי בשלבים שונים של קריסה באמצעות טפטוף מים לתוכם. הווידאו המוצג לצידם מתאר את תהליך יצירת הפסל והניסויים של קריסות קודמות. עבודה נוספת עוסקת במותה של הסבתא.
ליאור פרוכטמן: ״חוף אכזר״ – בשנת 1959 כתב אלי אביבי, ("מדינת אכזיב") דודה של פרוכטמן לשר הביטחון בבקשה להישאר לגור בבית שבנה בחוף אכזיב. אביבי, כמו כל משפחת האמנית עלה לארץ מאיראן, משפחה של סוחרי עתיקות, שהגיעה לארץ. הסיפור המשפחתי שלה הוא סיפור גלובלי על נדודים, בריחה והתהליכים שבדרך.
מורן כהן: "לילה, שישי בצהריים" – טקס הצפייה המשפחתי השבועי ב״סרט הערבי״, עומד במרכז עבודתה של האמנית.[1] מציאות ובדיה והן מוצגות מבעד למבט ילדי מוקסם, המערבב בין הנרטיב הקולנועי והסיפור המשפחתי חוברים כאן. לילה מוראד, זמרת וכוכבת קולנוע מצרייה שהיתה גם בת דודתה של סבתה של האמנית, מחברת בין עולמות תוך סצנות משפחתיות במיצג, בחלק השני, יושב אבי האמנית וצופה מרותק בווידאו המציג את דמותו בעת שהוא מדבר על חוויית הצפייה הטקסית שלו ושל משפחתו בסרט הערבי.
מיכאלה מיזן: ״להפוך את פניה״ – תופעת צרכנות היתר, והקנייה האובססיבית של צעצועים עומדת במרכזה של עבודה זו. כאן ועכשיו, סיפוק מיידי, התמכרות לרגע והורים הקונים ללא הפוגה. במערכת היחסים המשולשת של הורה-ילד-צעצוע מציגה מיזן בובות מתוקות אשר הופכות לזרות ומטרידות במעין מרחב של טקס פגאני ובו טוטם עשוי צעצועי פלסטיק וסביבו שש בובות פרווה הפוכות ומשופדות על עמודי ברזל חלודים.
נטע אסא ברכה: ״חלמי-תאים״ – יצירת חיים חדשים, האימהות על כל הכרוך בה, עומדים בלב העבודה של אסא ברכה. אימהות כסטטוס חדש, שינויים גופניים לא מוכרים, חרדות ופחדים. העבודה מורכבת מיציקת תבניות מבטון וגבס בגודל אחיד שבהן מוטבעים אובייקטים ודימויים שונים מן העולם האורגני, רדי מייד, טקסטיל ועוד ברצון ליצור אסוציאציות הלקוחות מהעולם אך נוגעות ראשית כל באישי.
נטע זינגר: ״בית גידול״ – "ארבעה ציורים, ארבע סצנות, שתיים מילדותי בבית הוריי ושתיים מחיי בהווה בדירתי השכורה". חוויית העזיבה של זינגר את בית הוריה גורמת לה לבחון את חייה מחדש. הציורים אינם מביטים בגעגועים נוסטלגיים אל העבר אלא מבטאים בעיקר את חרדות ההווה ואת המבט אל העתיד.
נסרין וואחידי: ״סותרה״ – העבודה מורכבת מארבעה סרטי וידאו המציגים מנהגים מסורתיים בחברה הערבית. ארבעת המנהגים שנבחרו מתייחסים רק לנשים מתוך רצון לבחון את מעמדה של האישה בתרבות ובחברה הערבית המסורתית, במיוחד עת יציאתה מבית הוריה לבית בעלה. המעבר מבתולה לכלה מכיל עולם של מנהגים שונים המלמדים על תפיסות מגדריות מובהקות ביחס לאישה.[2]
כל המנהגים עוברים טרנספורמציה אישית כדי לבטא את שאלותיה של וואחידי לגבי תקפותם ומשמעותם עבורה. כך למשל הכד הבודד שאמור להישבר במנהג "אלקדו" הופך לפרפורמנס אלים שבו היא שוברת כדים רבים במרחב נטוש וחסר חיים.
נעמה אמיר: ״אלבום״ – אינטימיות בתוך משפחה נבחנת דרך ציורים שצוירו על פי תצלומי ילדות מאלבום משפחתי. הבחירה במדיום הציור מאפשרת לאמנית לעשות מניפולציות כדי לגעת במהות האינטימיות. איך כיצד המשפחה מייצרת רגעים של אינטימיות, קשרים של גוף, מבטים של המצלם על הגוף. סוגיות של מבט משפחתי, טיבו והשתנותו.
ספיר נתן: "מלאח, פס, דרב פילאללה 26" – הסיפור המשפחתי של האמנית התחיל ברחובות העיר פס שבמרוקו, ליתר דיוק ברחוב דרב פילאללה מספר 26 שברובע היהודי שכונה "מלאח" (רובע יהודי סגור, מעין גטו). נתן ניסתה לשוטט ברחובות באמצעות התבוננות בתצלומי אוויר של המלאח המרוקאי בפס. אל המרחב הגאוגרפי צירפה תמונות, כלים וסיפורים של סבה וסבתה כדי ליצור סיפור כולל של עדה, של משפחה, של עברה. את הריחות והצבעים בחרתי להעביר באמצעות חומר החינה, וזה בצד צבע השמן המסורתי מחבר בין תרבויות, עבר והווה, גוף וזיכרון.
פאינה גאורגייש ונגה אור-ים: נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר[3] – המיצב עוסק בשליטה בתנועת הפרט והחברה במרחב הציבורי דרך בחינה של חמש תחנות מרכזיות בישראל. הבחירה לעסוק בתחנות מרכזיות קשורה בזיהוי מבנים אלו כמרחבים לימינאליים, הן בבחינת המבנה והמטען ההיסטורי שהוא נושא והן ביחס למהות תנועת ההמון העובר בתוכו. אף שאותם מרחבים לימינאליים נדמים כתחנת מעבר סטרילית, אלו משקפים רבדים פוליטיים מקומיים וארציים רבים.
קרן דרכסלר: ״דיאלקטיקה״ – צללים שמגשימים עצמם בחומר בנו את המרחב של הקליניקה הטיפולית.
"החפצים המוכרים לי מן הקליניקה: ספה, כורסה, שולחן וכיסא המטפלת נותרו כשלדים של חומר שהלך ואיבד מנפחו כשדימויים מעולמי הפנימי השתלטו על גשמיותו. נורת בטון, מרבד אצות, מגפיים יצוקות בשעווה לצד מושב אופניים… מדברים ביניהם על האבסורד והלא מודע הנשלה מן המים ומן הקרקעית".
רותם לבנון: ״רק עוד רגע״ – "שנים אני מביטה באמי בעיניים מלאות עצב. נזכרת במה שהיה ובמעט שנותר. נדמה לי שאמי מביטה באמה במבט דומה".
בשתי עבודות וידאו בוחנת האמנית את היחסים המורכבים המתקיימים בין אם ובת לאורך שלושה דורות, מבקשת לנגוע רק עוד רגע. עדשת המצלמה מסייעת להתעמת עם פצעי העבר, ערעור נפשי עד לאובדן היכולת להכיל, חוסר לצד רכות, צורך לצד ויתור.
רותם לוי: ״מה קרה לך רותם?״ – כאשר רחם מתרוקן לפני זמנו נוצר בו ואקום שעוטף את הכול. כאשר רחם מתמלא מחדש הוא צריך לשכוח את הריק, להתרגל לחדש.
העבודה מורכבת מציורים דיגיטליים של אולטרסאונד. כל ציור מבטא מערכת יחסים בין הרחם ובין העובר תוך דגש על המנעד התחושתי הרחב שנע בין פחדים מציפים כמו חומר סמיך השולט על כל פעולה ומצב רוח לבין שמחה והתרגשות עזה. הציורים נעשו באופן דיגיטלי כדי לשמור על מרחק ולהסתפק בינתיים במבט מדומיין ובמוזיקת הדופק של שניהם יחד.
רימאן חאנדוקלו: ״אבא״ – העבודה, המורכבת משני סרטי וידאו וסדרת תצלומים, עוסקת בנרטיב ההיסטורי המשפחתי בכלל ובדמות האב במשפחה בפרט. צילומי ארכיון משפחתיים משנות ה-80–90 משמשים את חאנדוקלו לבחינת מערכת היחסים שביני לבין אביה. פעולת המחיקה שביצעה בתצלומים אפשרה לה להפעיל מבט ביקורתי שבו היא שולטת על ההיסטוריה והתרבות ובוחרת מה להראות ומה למחוק. חלק מבניית ההיסטוריה המדומה עוברת לידי הצופה, ובאמצעות התצלומים המפורקים הוא מקבל אפשרות להשלים את החסר בעיני רוחו.
"עבודת הווידאו "כל שבת_كل سبت" מציגה את אבי בפעולה טקסית שחוזרת על עצמה בכל שבת בבית אמו. אני מתבוננת באבי כאב מטפל, מכיל ודואג לדמות הנשית החשובה בחייו – אימא שלו. סבתי".
דנה חודקביץ׳: ״למה לעזאזל״ – "חזרה כפייתית" על-פי פרויד היא תופעה שבה אדם חוזר שוב ושוב באופן לא מודע על חוויות מעברו שגרמו לו לסבל רב. מטרת הפעולה הזאת היא תיקון חוויית העבר. מיצב הוידאו והרישומים עוסקים בשחזור כפייתי של טראומה מוקדמת הקשורה ביחסים זוגיים. יסודותיה נרשמים בווידאו מוקדם, ומשוחזרים שוב ושוב כפטרן התנהגותי בווידאו מאוחר. אלה נבחנים מחדש ברישומים תוך ניסיון לפרק את המשך למקטעים כמו בדיקה בזכוכית מגדלת או לחיצה על כפתור העצירה של סרט וידאו בכדי לאתר את הרגע המבוקש.
תודה ליאיר ברק על השיחה עמו
תודה על חומרי התערוכה
אתר המחלקה לאמנות – https://www.art2019.smkb.ac.il/blank
[1] ה"סרט המצרי שהוקרן מדי ערב ששי בטלוויזיה היה עבור משפחת האמנית, ועבור רבים מקרב העולים מארצות ערב ומשפחותיהם, מסורת! ומודה שגם עבורי ועבור בני משפחתי.
[2] "חיג'אב": מתמקד במשמעות המושג "סותרה" (سترة).
"טאהרה" (טהורה): עוסק במנהג מסורתי של בדיקת הבתולין של הכלה באמצעות בד המוכנס לאיבר מינה.
"אלקדו": מציג מנהג מסורתי של שבירת כד בעקבות יציאת האישה מבית הוריה.
"עג'ינת אלערוס": מתייחס ל"בצק של הכלה" אותו מכינים ביום החתונה. הכלה מורחת חתיכת בצק על דלת או על קיר הבית של בעלה ומסמלת בכך הבאת ברכה ופרנסה לבעלי הבית בחייהם החדשים.
[3] – ״נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִֽתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא־תֹסִיף קֽוּם״ (ישעיהו כד, כ).
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 