ליאור גריידי, ביתלחם, תערוכה, נווה שכטר, רחוב שלוש 42, תל אביב יפו, אוצרת שירה פרידמן, 6.6.2019-22.8.2019

במבנה הייחודי במתחם נווה שכטר – תרבות ואמנות יהודית עכשווית, מוצגת העבודה "ביתלחם" של ליאור גריידי, עבודה היוצרת הקשרים וגשרים בין עבר והווה, בין גיבורות תנ"כיות לבין כאן ועכשיו.

לעבודתו רבת הפנים של ליאור גריידי התוודעתי בין השאר בשל יצירות העוסקות בתימני כנרת, וביניהן יצירה בנדון המוצגת באוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות, ובנוסף עבודה שהוצגה במוזיאון פתח תקווה לאמנות, תערוכה בגלריית "הקיבוץ" דאז ועוד, אך לא רק.

בתערוכה הנוכחית, בנווה שכטר ביקרתי לפני מספר שבועות ועדיין הרשמים שורים עמי.

בסוף הפרק הראשון במגילת רות מסופר על שיבתה של נעמי ממואב לבית לחם יחד עם כלתה המואבייה רות. וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים[1]. פסוק זה מגלם רגעי שיבה/עזיבה מכוננים ומנוגדים בחייהן של שתי הנשים: נעמי שבה אל ביתה לאחר שהיתה זרה במואב, בעוד שרות עוזבת את ביתה במואב ונכנסת בשערי ארץ ישראל כזרה. נקודת הזמן זו שהינה רגע מכונן במגילת רות, נוכחת גם בגוף העבודות של ליאור גריידי ובתערוכה "בית לחם"

גריידי יוצר מיצב site specific המתייחס במרובד לקשת המשמעויות המתכנסות ברגע של עזיבה-שיבה. זמן גלות וזמן גאולה. מקום הולדת דוד (צאצא של רות המואבייה ובעז), והמקום בו נמשח למלך. לשם כך, הוא נדרש להיסטוריה של חלל הגלריה, לבחינת מושג הבית ולדיאלוג עמו, ולעיר בית לחם של ימינו.

בחלל התערוכה מוצג שטיח פרחוני. גריידי רכש שטיחים בשוק הפשפשים. ואלה הושמו "פטרן על פטרן" על שטיח האריחים שקיים. "השטיח הפרחוני בסגנון עות'מאני", כותבת, שירה פרידמן אוצרת התערוכה, "מאפיין את החלל כמרחב ביתי ומדגיש את הארכיטקטורה העות'מאנית המקורית של מבנה הגלריה באמצעות הדהוד קימורי הקשתות של התקרה בנגזרת השטיח. השטיח הגזור כמו מקפל לתוכו את המהות הארכיטקטונית של המבנה ויכול, כמו החפצים האחרים בתערוכה, לנדוד למקום אחר – אך תמיד יישאר סוכן של המקום".[2]

במרכז החדר, ערם גריידי לערמה רהיטים וספרים שהעתיק מדירתו אל הגלריה. רהיטים אלה קשורים לביוגרפיה של האמן ושימשו אותו בשהייתו בארצות הברית; הוא החזיר אותם לארץ כשהחליט על שיבה הביתה. הם מייצגים עבורו את המהלך הטעון של פרידה מבית אחד והקמה של בית חדש בדומה לסיפור רות ונעמי. ואילו הספרים מגלים טפח מעולמו של גריידי: "חיוך הגדי" של דוד גרוסמן; "גוף שני יחיד" של סייד קשוע; "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" של יונה וולך; "רצח בדרך בית לחם" של בתיה גור ועוד.

במעבר בין חדרי הגלריה קבועות מעין שתי מזוזות, "מאיפה באתי ולאן אני הולך" (עזיבה-שיבה; בלבול). המזוזה קבועה, כנהוג בקהילות ישראל, בצד הכניסה לבית מגורים. מקור המצווה בשתי פרשיות בספר דברים:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיך ספר דברים, פרק ו', פסוקים ו'–ט'

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ. ספר דברים, פרק י"א, פסוקים י"ח–כ"א [3]

מטרת המזוזה להזכיר את האמונה באל. ואילו אצל חז"ל, בספר הזוהר ובמקורות נוספים מוזכרת גם סגולת השמירה על הבית ויושביו המגולמת במזוזה. כאן בתערוכה, כפל המזוזות הופך אותן לפסולות.

במעין קיטון צר מוצג בדי ציור (טריפטיך) ועליהם האותיות ב' ת' א', הרקומות בחוטי זהב על הבד ומתייחסות לתשובתה של רות לנעמי: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, [4] שנאמרה כאשר ניסתה נעמי לשכנע את רות לשוב לבית אימה במואב ולא להיכנס לארץ ישראל כאלמנה ענייה וזרה. רקמת האותיות נראית כקמעות עתיקים, שעליהם נכתבו צירופי אותיות המהווים את שמות האל, שלהם מייחסים כוחות מאגיים ושמירה על בני הבית.

גריידי מתייחס אל העיר בית לחם המוזכרת במגילת רות בתצלום של העיר, המוקרן על גבי קיר הכורכר של הגלריה. בית לחם דאז חוברת אל בית לחם דהיום; מארג של הבתים: הפרטי, המקראי והפוליטי השזורים זה בזה, כמעין תזכורת לאחריות שלנו לבית, בית פיזי ומטפורי כאחד, לתושביו ולרגע הכניסה אליו והיציאה ממנו. מצב סיפי של בין לבין.