געגוע! לימי הילדות והתום מופיע ב"צילום יחיד שלי כילדה" קיר האמן של ברכה גיא. העבודות המוצגות מקשרות בין עולמות שונים: בין תצלום לבין עבודה שנעשתה על-פיו ולתצלום מטופל, עבודת רקמה והקשריה לעבודות גובלן; בין ילדות לבין זמן עכשיו.

בעבודה המוצגת כמעין איקונה על הקיר המוזהב, עולה שאלה באשר למהות הזיכרון. תצלומים נושאים עמם זיכרונות; אישיים ופרטיים, ציבוריים וקולקטיבים. הזיכרון, בהיטמעו, הנו גמיש למדי, צבעוני ונושא עמו רכיבים שהנם תמונת מראה למה שהיה ואינו עוד, אף שגם רכיבים אלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. יש בהם מן השמחה והדמע והכאב.

גיא מנציחה את דמותה כילדה קטנה, שעיניה צוחקות, בזיכרון רחוק. "צילום יחיד של ילדותי משך אותי לרקום את רקמת הגובלן בחוטי צמר ורקמה  שנשארו עוד מבית הורי, על  ראשי  זר פרחי זהב- זיכרון מתוק  לפרחי הגן שגדלו בגינה הקטנה שהייתה צמודה לבית הקטן, ומחווה לעבודת הרקמה של אמי ז"ל

מפלרטטת בעבודות עם נושאים הקשורים לזיכרון רחוק – חיים – יופי וקמילה , פריחה וגעגוע למנהגים שהולכים ונעלמים עם הזמן, מדברת בעבודה על דימוי החלום , צילום הילדה הקטנה שאיננה עוד …ולא תחזור"[1]

גיא, מופיעה כאן כאלכימאית הבוראת תמונת עולם ברקמה, בחוטים פשוטים. בעבודות של גיא השימוש ברקמה, המחט "החופרת" בבד הנה באנלוגיה למעין תפר בעור החי ולחיטוט בנפש.

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מוצג במחזור חודשי השנה, פלאצו סקיפנויה (Palazzo Schifanoia), פררה, איטליה. בחודש מרץ יש תיאור של עמלנות (טוויה), בין השאר גם מוצגת האלה מינרווה שנתפסת בצד היותה אלת החוכמה והמלחמה גם הפטרונית של הטוויה.[2]הוא שכיח ביותר בשטיחי הקיר מהמאות 17-14 בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית; בעבודות של אמנים הולנדיים במאה ה-17 (דוגמת ורמיר, אך לא רק!) ובמאה ה-19, תקופה שניסתה לשלב בין אמנות ואומנות Art & Crafts. במאה ה-20 אמנים ואמניות שונים משתמשים בחומרי יצירה שונים ובאמנות העכשווית השימוש תכוף ומעניין מאין כמוהו.[3]

גיא משתמשת בטכניקות המשלבות רקמה, צילום וציור על-מנת לספר סיפור, סיפור של ילדות, של בית ההורים, כדי למנוע שכחה ולהחיות את הזיכרון.

תודה לאמנית ברכה גיא על חומרי התערוכה.

[1] מהטקסט של ברכה גיא לתערוכה

[2] פלאצו סקיפנויה בפררה, איטליה הינו חלק מעבודת המ.א שלי בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

[3] בין השנים 2013-2011 עבדתי מול מחלקת עיצוב טכסטיל בשנקר – והמנחים דודו גבריאלי ושסה קאנין, בפרויקט "משהו ללבוש" (נמשך ארבע שנים). במהלכו עבדו יוצרות ויוצרים מהמחלקה מול עבודות אמנות באוסף האמנות המודרנית במוזיאון תל אביב, ובסופו של כל פרויקט, הוצגו העבודות שנוצרו בהשראת יצירות האמנות בחלל האולם ע"ש מיזנה במוזיאון.