מוזיאון פתח תקווה לאמנות DEEP FEELING" רגשות ובינה מלאכותית" , אוצרת: נוהר בן אשר, עד דצמבר 2019

כולנו כבני אדם חווים קשת של רגשות, הנעות בין שמחה, הנאה, עצב, תסכול ועוד. אלה אף באים לידי ביטוי במחוות פנים וגוף, ולעתים אף משפיעים על התנהגותנו במצבים מסוימים. התערוכה  DEEP FEELING" רגשות ובינה מלאכותית" במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מבקשת לעמוד על הקשר שבין רגשות אנושיים לבין אלה העוברים עיבוד באמצעות הטכנולוגיה. תערוכה שמאתגרת את המחשבה וגם הרגש ומעלה שאלות באשר לאמנות בעידן האינטליגנציה המלאכותית כיום.

אמנים משתתפים לפי סדר א"ב: איל גרוס וערן הדס, דור זליכה לוי, דניאל סמול, ליאור זלמנסון, ליאת סגל, מאיה מגנט, מירי סגל, ניבי אלרואי, פביו לטאנצי אנטינורי (איטליה), רוני קרפיול 

"בינה מלאכותית" היא ענף מתפתח במדעי המחשב, אשר מאופיין ביכולות שעד כה אפיינו את האנושות בלבד – כמו למידה מתפתחת ועצמאית. מראשית שנות ה-90 התפתחה הטכנולוגיה הדיגיטלית במהירות וגרמה לשינויים מרחיקי לכת בהיבטים הפוליטיים-חברתיים. שינויים אלו, כמו תפיסה ה-"אני" שעברה מהפיזי אל הווירטואלי ולרשתות החברתיות, או תפיסה שונה של ה"מרחב" דרך שימוש בטכנולוגיות עזר בנהיגה, עוררו את השיח על השפעת הדיגיטלי על האנושי.

האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה מבקשים לעמוד על ההיבטים הפילוסופיים והרעיוניים שביצירה עם הדיגיטלי. מקצתם שיתפו פעולה עם מתכנתים, אחרים התבססו בתחום מדעי המחשב והציגו בתערוכות רבות. תוך שימוש בטכנולוגיות שונות הם בוחנים את מקומו של הרגש, בזמנים בהם האינטליגנציה המלאכותית נדמית לעתים גדולה מהאדם.

היצירות עוסקות בשינויים החברתיים והרגשיים בהווה ובעתיד, ונוצרו במיוחד עבור התערוכה. בין הנושאים שעולים ביצירות: "בועות הסינון" המשמשות את ענקיות האינטרנט הגלובליות להתאמה של מידע סובייקטיבי עבור המשתמש, שהופך בעצמו לאלמנט סחיר (כמו בפיד הפייסבוק), אפליקציית תרגום קולי שבו-זמנית מטשטשת ויוצרת תרבות, יצירות הבוחנות נושאים כמו תעסוקה בעידן של בינה מלאכותית ועוד.

 העבודה Pseudotime, 2019 של ניבי אלרואי עוסקת במיון וקטלוג של יצירות אמנות על-ידי בינה מלאכותית, וברגשות הנלווים לתפיסת הזמן הלא-לינארית שביסוד השיטה. העבודה מתבססת על מנוע חיפש ניסיוני של גוגל, Google Experience  המקטלג יצירות אמנות מקדמת דנא ועד ימינו. בעבודה מופיעים רצפים של יצירות אמנות, שחוברו על-ידי קוד בינה מלאכותית ומוינו על פי רגשות, ובכך חותרת העבודה תחת תפיסת הממד הלינארי היסטורי של תולדות האמנות ומציגה מודל דיפוזי של זמן.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (36).jpg
צילם אלעד שריג

העבודה "מצלמת מציאות חלופית", 2019 של ערן הדס ואייל גרוס מהקולקטיב "מחניים 134" מבקשת להדגים איך הבינה המלאכותית חושבת, איך היא יכולה ללמוד עלינו דבר או שניים. הבינה מלאכותית "מצלמת" דימויים שהועלו לרשת, מתייגת אותם, ועל בסיס זה מייצרת עבורנו מציאות חלופית.

דור זליכה לוי בעבודה "לשונות", 2019, מציג מיצב קולי-חזותי, המבוסס כעל אפליקציות ניהול שיחה וטכנולוגיות המרה של טקסט לקול וקול לטקסט. זליכה יוצר כאן שתי דמויות – מאג'ד וכרמית שיש להן קולות גנריים מסונתזים. שתי הדמויות חוזרות על מילים בשפה העברית ובשפה הערבית במעין דיאלוג. בעבודה, 5 פרקים – איפה נפגשות השפות -היכרות, תפילה, גידופים, נוהל מעצר חשוד, ההמנון וכן שיר אהבה.

ליאור זלמנסון במיצב"פחדים מלאכותיים מלאכותיים", 2019, מתייחס לאתר אמזון Amazon Mechanical Turk בהודו, ולמבצעים עבורנו מטלות שונות. המיצב מתקשר עם האנשים הללו, בוחן את רגשות העובדים הנמצאים "מאחורי המכונה", מבקש מהם לדבר על העתיד התעסוקתי שלהם, עת הבינה המלאכותית תחליף אותם.

העבודה אינטראקטיבית וניתן למיין את הדפים לפחדים רציונליים, שונות, פחדים מוגזמים וכו'. הבינה המלאכותית לומדת אותנו, בני האדם, והשאלה עד כמה הבינה המלאכותית יכולה להרגיש אותנו, ועד כמה רחוק תוכל ללכת. זו טכנולוגיה גמישה ומתפתחת ואין עדיין תשובות.

פביו לטאנצי אנטינורי במיצב "אלים משועבדים זמנית", 2019, משלב מערכת בינה מלאכותית, חיישנים וטקסטים, ובוחן איך חברות גלובליות משתמשות בטכנולוגיה כדי להשפיע באופן רגשי. אנטינורי מעמיד בחלל שלושה פסלים אינטראקטיביים ומוניטור, המייצגים "בועות סינון", שהן ייצוג של גוגל, פייסבוק ואמזון שהאינטרסים הפוליטיים שלהם מתחרים על אופני הצגת המידע לגולשים. "בועות סינון" הינו מינוח שטבע אקטיביסט האינטרנט אלי פאריסר, לתיאור השימוש באלגוריתמים על-ידי מעצמות האינטרנט כדי לנחש את סוג המידע שהגולש מחפש. לדבריו, פרקטיקה זו מבודדת את הגולש במעין "בועה", שאינה חדירה למידע הנוגד את העדפותיו.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (11).jpg
צילם אלעד שריג

הפסלים דוממים בחלל ממש כמו בועות הסבון. רק כאשר הצופה מתקרב ונוגע בפסלים, הוא מתוודע ל"דיון" בין החברות שמסגיר את האינטרסים שלהן. הטכנולוגיה שמפעילה את העבודה מבוססת על חיישנים ותוכנת למידה עמוקה, המאפשרת דיון חי בין הפסלים. במוניטור מוצגים המזגים ה"רגשיים" של כל אחד מהם, המתייחדים על פי המודל הפסיכולוגי של "חמש התכונות הגדולות"[1] בהמשך בשל המוניטור הקטן עם הבועה, נגלה מי משלושת הגופים – גוגל פייסבוק ואמזון גבר על האחר ביצירת "בועת סינון" אידיאולוגית ורגשית סביב הגולשים.

מיה מגנט במיצג האינטראקטיבי AI Love U, 2019, עוסקת בקשרים בין מיצג, אינטימיות וטכנולוגיה באמצעות מיזמים חברתיים שהקימה. במיצג זה היא מגלמת נציגה של חברה פיקטיבית, שמוכרת למשתתפים תוכנת בינה מלאכותית (AI) ומספקת שירותי חברות אפלטונית ורומנטית. היא מאפשרת ללקוחות פוטנציאליים לעצב את הדמות המתוכנתת כראות עיניהם.

המשתתפים במופע מתבקשים לענות על שאלות ולבחור את תוכנת ה-AI שתתאים להם באופן מדויק. השאלות מעוררות דילמות מוסריות ורגשיות: האם נהיה מעוניינים בתכנה ידידותית או רומנטית? כזו שמסוגלת לריב ולהיפגע או כזו שלעולם לא תאמר "לא"?

ליאת סגל במיצב FOMO, 2019, מציגה חבורת רובוטים בצורת 'נחום תקום'. המיצב שואב השראה חקר הבינה המלאכותית ותחום המערכות המורכבות, ובוחן התנהגות קולקטיבית בעידן שבו אנו מתווכים בתקשורת שלנו באמצעות אמצעים דיגיטליים.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (19).jpg
צילם אלעד שריג

פומו – חרדת ההחמצה. חרדה זו גורמת לנו כל הזמן לקישוריות עם האחרת. המערכת הינה מורכבת, יש בעבודות משקולות, מנוע וחיישנים; החיישנים גורמים להם להפעיל אחד את השני ונוצר מערך שלם ומשתנה.

מירי סגל – המיצב After Life on Mars,2018-19, מורכב משני חלקים ובוחן רגשות בין עבר ועתיד; הקרנת וידאו קליפ על עשן, והקרנת אנימציה במציאות רבודה על מסך. חלקי העבודה מקשרים בין שני ערוצים של ההתפתחות הטכנולוגית במאה ה-20 ובמאה ה-21: חקר החלל, וחקר הבינה המלאכותית; בשניהם האדם ניצב מל היקום והידע כאינסופיים.

סגל שמה חפצים על כוכב הלכת מאדים, והאנשים שם יכולים לראותם מסתובבים. החפצים כמו נופלים מהשמיים  על חלל המוזיאון הממשי. מאגר חפצים נלקח ממאגר דיגיטלי באוניברסיטת פרינסטון. עשרות קטגוריות של חפצים, ובכל אחת מהן, מאות חפצים.

בחלק השני הקרנה של עשן צבעוני בהמלכה מושמע הווידאו קליפ "חיים על מאדים" Life on Mars (1972) של דויד בואי, והשאלה, האם יש חיים על מאדים? עליה לא ניתן להשיב.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (31).jpg
צילם אלעד שריג

בשתי העבודות הגוף נראה ולא נראה. מבחינתנו זו גם מחשבה שלא משנה עד כמה הטכנולוגיה מתקדמת והבינה המלאכותית לוקחת אותנו למאדים. עדיין לא התקדמנו למחוזות חלל שהאדם לא יוכל לכבוש בגופו הפיזי.

דניאל סמול , וידאו דיגטלי, 2017, מראיין דרך סקייפ בהקלדה, את ישות הבינה המלאכותית BINA4B, ישות וירטואלית המבוססת על קוד בינה מלאכותית ועל מאגר נרחב של זיכרונות, רעיונות ומאפיינים פסיכולוגיים של אישה אמריקאית בשם בינה אספן. Daniel R. Small, Animus Mneme (Interview with Bina48).jpg

בינה אספן ובן זוגה מרטין רותבלט הם מחסידי התנועה הטרנס הומניסטית (Terasem movement) בארצות הברית. הטרנס הומניסטים מאמינים שניתן לקחת רגשות ולהשתיל לאווטר, ושנוכל להתקיים לאחר כלות הגוף שלנו.

רוני קרפיול, מיצב War Assistant, 2019. קרפיול עוסקת בעבודת האנימציה הממוחשבת שלה בשאלות של מוסר ואתיקה בעידן  הבינה המלאכותית. המיצב שלה משלב סרט אנימציה שהוא סימולציה לקרב. ויש גם עפיפון ורחפן. הבינה המלאכותית כאן אומרת "אני עושה סימולציה לקרב עבורכם, תנו לי את השליטה ואני אלחם עבורכם"… מנסה לומר  "רחוק מהעין ומהלב", "לא צריך להתלכלך". "המלחמה הטהורה" – משג של הפילוסוף הצרפתי פול ויריליו.

רוני קרפיול, War Assistant, מיצב אנימציה בתלת מימד, 2019.png (1).jpg

 

 

[1] מוחצנות-מופנמות, נועם הליכות, מצפוניות, יציבות רגשית-נוירוטיות ופתיחות מחשבתית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s