בבית גורדון-לונדון, ראשל"צ מוצג אשכול תערוכות בשם "נדידה" באוצרותה של אפי גן. רוח הזמן בצד שיקוף האישי נוכחים בתערוכות 'נדידה', כותבת גן. האמנים/יות המוצגים: אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי, אנטון בידרמן, לילך שרג. בנוסף, מוצגים מיצבים בחדר המנציח השנה את גדעון גכטמן.

בפוסט זה אחד ממספר המתייחסים ל"נדידה", ברצוני להתייחס למיצב המשותף של לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט, מיצב נדודים בין אור לזמן.

האמניות לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט מנהלות דיאלוג במיצב נדודים: בין אור לזמן המרהיב בצבעי התכול/ורוד/זהוב המוצג בתערוכה. עבודותיהן מוצגות בשני חדרים נפרדים, הניתנים לאפיון אישי/אמנותי, ועם זאת עבודות האחת "זולגות" אל האחרת ולהיפך. עבודות השתיים הפועלות במשותף ובנפרד, שונות אמנם, ועם זאת חוט משותף מקשר ביניהן – הניסיון להתחקות אחר מושג הזיכרון החמקמק. אלקויטי יוצרת הדפסים צילומיים, ובאמצעותם מבקשת לשמר זיכרונות. אוקרט מציגה מיצב של סלילים וורודים וזהובים הנופלים מן השולחן, "מתפקעים מזיכרונות גזורים". 

שתי האמניות  נולדו באורוגואי ולשתיהן ביוגרפיה דומה. שפת אמן, ספרדית, הן גדלו באותו מקום, ולמדו באותו מקום, כל אחת מהן עלתה לארץ בצעירותה, כאן התעצבה הזהות האמנותית שלהן, והן התוודעו זו לזו ולעשייה האמנותית. יחדיו הן מנסות לטוות הקשרים אל זיכרון המקום ממנו הן באו ובדומה, גם זיכרון הפעולות שנעשות כאן ועכשיו.

שפת האם של לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט היא ספרדית. הן נולדו באורוגואי, גדלו באותה שכונה, ולמדו באותם בתי ספר ותנועת הנוער. כל אחת מהן עלתה בצעירותה לארץ, וכאן הכירו האחת את עבודתה של השנייה, כאן התעצבה זהותן כאמניות. מכאן שעבודתן נושאת עמה מובן של זיכרון אישי, פרטי, אך גם זיכרון קולקטיבי שיש בו מן המאחד.

לוסי אלקויטי – 'זיכרון' מטבעו הנו אישי במהותו. אנו נדרשים לעשות שיום (שליפה) ממאגר הדימויים והאירועים שנשמר במוחו/ה של היחיד. הזיכרון מורכב מפיסות; אזכורים, תמונות, אירועים ומתרחש במרחב של הפרט. ועל פי רוב לא מופיע בשלמותו. באמצעות שברירי זיכרון אנו מנסים ליצור ולחבר סיפור, רצף והיגיון. המיצב המוצג בחדר של אלקויטי "הזחילה הגדולה"- מדגישה אמורפיות. היא עשויה בתנועה ארוכה, באנלוגיה למשפט ארוך שאין בו סימני פיסוק, בזרימה לא אחידה של מחשבות, זיכרונות, המקבלים ממדים משל עצמם. המיצב  ממשיך וזוחל על הקירות, מעלה ומטה ולעברו של החדר הסמוך. המיצב עשוי מעבודות ציאנוטייפ[1] מטופל, חתוך וגזור.

"כשהתחלתי להשתמש בציאנוטייפ, נמשכתי אל 'הכחול הרנטגני' שאילו משקף דבר מה שלא נראה בעין רגילה. כחול שמביא רוחות עבר, מעלה באוב זיכרונות או פותח אפשרויות לשמוע קולות. כשהדפסתי את תצלומי המשפחה כאילו נגעתי שוב במתים. חשיפה מבוקרת של אור השמש משאירה סימן, רישום (בדומה לשאיפת האמן: להשאיר חותם, רישום). הדפסות צמחיה ותצלומי משפחה נתנו לי אפשרות למשש את הזמן, להרגיש נוכחות של דברים שאינם. השתמשתי בהדפסי ציאנוטייפ וגזרתי מתוכם דברים שעניינו אותי: דימוי ברור (פנים, יד, פרח) או אזור טקסטורלי שמעניין אותי. חלקים אחרים 'מתנהגים' כקלף ג'וקר ויש שגזרתי כאבני פסיפס ריבועיים. בזרם הארוך בסטודיו נוצרה צורה שהיא כתב היד שלי, המדברת בצורה בה אני מתבטאת באמצעות מדיומים אחרים. עבורי זהו שיקוף של עולם פנימי, פרוס לאורך כבסרט. במיצב בגלריה אני מרחיבה ומעניקה לעבודה תפאורה ונפח ע"י מעברים לצורות תלת ממד  ושימוש בבד (סדיני כותנה לבנה רקומה מבית הורי)".[2]

עולם הזיכרונות של לוסי כחול ציאנוטייפי ועשוי פיסות זיכרון מעולמה, מפעילויות בוקר (הליכות), מפריטים שאספה וצברו משמעות בחייה. עבודות הציאנוטייפ מתכתבות באופן סמוי עם הדפסים יפנים מסורתיים בשם איזורי-אי (Aizuri-e): הדפסי עץ כחולים שנעשו ביפן ב-1800 בקירוב ואילך. השם מגיע מהמקום ממנו יובא הפיגמנט הכחול (מפרוסיה – 1820). צבע נוסף יחידי מלבד הכחול שהיה על הדפסי האיזורי-אי הוא חותמת אדומה שלעיתים הופיעה כוורודה במהלך ההדפסה. ומכאן הקשר נוסף לעבודה של אוקרט. הוורוד של אוקרט כמו הכחול אצל אלקויטי: שטוף, ובו בזמן מזכיר בשר, עור, שבירות ופגיעות.

אלחנדרה אוקרט – בשנה שעברה חזרה אוקרט למונטבידיאו, אורוגואי לטיול משפחתי בלוויית ילדיה ובעלה. הטיול היה בבחינת רגע מכונן שכן המקומות בהם הלכה החיו רגשות כמוסים, זיכרונות עבר. קטעים נשכחים, לא בהכרח חשובים, פיסות זיכרון התערבבו עם תמונות חדשות שנצרבו ונוצרה מפה מנטלית חדשה שבה היום ואתמול שוכנים זה לצד זה.

בתערוכה מחפשת אוקרט איך להעביר לצופה את תחושת "הנסיעה בזמן", של אירועים קטנים חשובים ושאינם חשובים המרכיבים את מסע/תמונת חייו של אדם. באמצעו של החדר מיצב מרובד עשוי מאות פיסות קרעי נייר פרגמנט, פיסות ארוכות, שקופות, שנצבעו במכחול יפני בגווני וורוד וזהב – צבעים שהופיעו בעבודות קודמות של האמנית. הפעולה שקדמה למיצב בגלריה הייתה כמעט טקסית, אישית, של האמנית בסטודיו. פיסות נייר ארוכות, פריכות שיש בהן מן הלימינליות, סיטואציות מעומעמות, שקשה לאחוז בהן, בדומה לפיסות זיכרון מעורפלות. מה שמייחד את הנייר הוא היותו בה בעת בעל איכויות של שקיפות ועמימות ויש בו מן האנלוגיה לעור המתקלף מעל הבשר. השולחן אף הוא מצוי במעין שלב מעבר בין לבין; מחד יש בו את עודפות של ניירות, שקופים וצבועים, ומאידך הניירות משתלשלים ונופלים אל הרצפה, בדומה לקפיצות בזיכרון ולשברי זיכרון.  הצופה ניצב גם מול שפע וגם מול ריק ובמובן זה פעולת הצפייה יכולה להיות גם מדיטטיבית, להזכיר נהר הפוגש בזרימתו מכשולים, עוקף אותם, במקום ענפים וסלעים, האמנית יצרה גבולות אחרים והוא ממשיך הלאה!

התותים הוורדרדים/אדמוניים מייחדים את עבודותיה של אוקרט; הם נושאים עמם זיכרון לאביה שהיה מביא עמו תותים מחו"ל.

יש בהם מן הגעגוע והכמיהה. הם מוצגים כאלמנט פיסולי, עשויים שעוות דבורים. לאחר פיסולם בשעווה הם מוכנסים לאמבט דיו שחור, השקיפות, והעור החשוף של התות הופכים כאן לעמומים, שחורים כפחם.

העבודות של אלקויטי ואוקרט ניתנות לזיהוי בכתב היד הייחודי לכל אחת מהן, ועם זאת כאמור ניכרים בכל אחד מהחדרים, סימני האחת והאחרת. בחדר של אוקרט מופיע סוס עץ ומגזרת של אלקויטי. ואילו בחדרה של אוקרט הוכנסה מריונטה מעשה ידיה של אלקויטי.

בנוסף מופיעים סוס העץ אצל אלקויטי, שמלה שלה בהיותה בת שנה, ומזוודה עליה תותים, סמן לעזיבה, מסע, בלוויית צילומים של טיסה אצל אוקרט.

העפיפון – לדעתה של לוסי יכול להחזיק חזק כמו החזקת המחשבות שלא תתפזרנה, וגם לעשות סדר ב"בלגן המחשבות". החוט עובר בערמת ספרים שהיא אנציקלופדית ילדות שהביאו משם וגם אלחנדרה מכירה אותה. הרישום הוא של אמא של אלחנדרה – משכילה ומתרגמת, הרגישו שנוח שזה יהיה על האנציקלופדיה.

בגומחה – אנציקלופדיה – החלק שדיבר על משחקים, אגדות, ואלחנדרה עשתה תותים כחולים.

הזיכרון של התותים של אלחנדרה, והכחול של לוסי מהציאנוטייפ. [3]

 

 

[1] ציאנוטייפ היא טכניקת דפוס צילומית העושה שימוש באור שמש כדי לפתח דימוי. הנייר מכוסה תערובת שני חומרים שלאחר חשיפה לאור אולטרה-סגול, מקבל גוון כחול אופייני. (נייר זה היה פופולרי בקרב מהנדסים שהשתמשו בו לצילום שטרוטים ומכאן מקור המונח האנגלי blueprint שמשמעותו בשפם היומיום: 'מזהה', 'מאפיין', 'ייחודי').

[2] הציטוט, מקטלוג התערוכה. תודה לאפי גן על השיחה עמה ועל קבלת הפנים.

[3] תודה ללוסי אלקויטי על השיחה עמה בתערוכה ועל הכל.