ארבעת התערוכות המוצגות בגלריה משקפות כל אחת בדרכה את האישי לצד 'רוח הזמן' שחלק מאפיוניו היא נזילות, תנועה בין מקומות, זמנים, אנשים, סימנים. נדידה מתמדת.

באשכול תערוכות זה מוצגת התערוכה "ציור מראות זמן/טופוגרפיה של יד ונפש", של האמן אנטון בידרמן. ציוריו של בידרמן, העשויים במחוות יד בוטחת ובעושר צורני וצבעוני, מאתגרים את העין בתהליכי ההתמודדות עם חלל ועם זמן בעבודת המארג המצויה בעבודות. 

ביצירתו של בידרמן חוברים יחדיו הישן והחדש – הקלאסי והמודרני, במעין פזל המעמיד את הצופה תהייה – במה הנו צופה, ומהו נושא העבודה, הבמבינו של המדונה, דמות מפומפיי? האל האב, גבירה מאחד מהציורים הוונציאניים?

במתח המתקיים בין הדימויים מהעולמות השונים. הציורים עתירי הממדים נעים בין הנשגב או במילים אחרות ה-Grandeur לבין היומיומי, הטריוויאלי, הנמוך לכאורה. בין ניכוס של דימויים מתולדות האמנות – הרנסנס, הבארוק ואמנות מודרנית, לבין התייחסות לתרבות הצריכה הפופולארית. כל אלה, שורים להם ביחד ביצירה, בקומפוזיציות עמוסות מידע שהינן ביטוי לאקלקטיות בה אנו חיים. וכפי שכותב בידרמן במאמרו לתערוכה: "האקלקטיות בעבודותיי שואבת מזרמים שונים בתולדות האמנות ומהסביבה הקרובה. אני בונה פרזנטציה  של חורבות התרבות בניסיון להרכיב מחדש היגד או משמעות. גישה זו מאפשרת נגישות לתפר שבין החיים לאמנות. אפשר לראות בסדרת הציורים סוג של מנדלות תחת שם כולל: "מראות זמן", והן כתפאורה, מסך עשן של ההווה, מתקיימות כשלט כניסה מפתה, כמחיצה לפרשנות ולהתכתבות עם אי ההרמוניות של ההווה, עם אי הסדר ואי האנושיות שבעולמנו המנוכר, עם ההיסטוריה המתיישנת מדי יום במהירות האור, בד בבד עם אופיו חסר הסבלנות של האדם המודרני, ריבוי צורות המחשבה וחוסר האחדות שבריבוי… מטען מוסרי עם ספקנות מפעילים אותי כיוצר לערוך שיח בין עבר להווה".[1]

[1] תודה על הטקסט, ותודה לאפי גן – האוצרת