אל התערוכה במבנה האקדמיה ע"ש לאונרד פולונסקי הגענו לעת ערב. המבנה רחב הידיים והמואר, אחד מני מספר מבנים במכון ואן ליר משמש בנוסף למהותו כמשכן ללימוד וחקר, גם כחלל להצגת יצירות אמנות ולתערוכה הנוכחית.[1]

"מקורה של כל עבודת האמנות" כותבת פלפול, טמון בזרע שנבט בתודעתו של האמן, זרע שהונבט ומומש באמצעות יכולתו הייחודית להטיל רעיון מופשט על המציאות הקונקרטית ולכונן ממשות חומרית, קונקרטית. יכולת זו נובעת מן ההבנה שאין דבר שיעמוד בפניו כי "לא בשמים היא"[2]. זהו ערך הליבה של אמנות".

התערוכה מציעה מבט מרובד על הקשר שבין הרעיון הגולמי, המוטיבציה למימושו והפעולה הממשית הבוראת יש-מאין. מבט מרובד זה מאפשר להציג מגוון קולות, פרשנויות, מקורות השראה ואופני מימוש יצירתיים שיכרכו עבודות אינדיבידואליות לכדי מערך קולקטיבי של הבעה.

פלפול בחרה אמנים שלדעתה מיטיבים לייצג כל אחד בדרכו, את היות האמנות כלי לחיפוש אחר האמת הפנימית. מכלול העבודות מציע מספר נקודות מבט; חלקן עוסקות בחיפוש אחר ה"נשגב" וגילומו במציאות כפי שהוא בא לידי ביטוי במסגרת האמנות העכשווית. חלק מהעבודות, או שמא  תיאורי המסע, מזמין את הצופה לדיון על מקורו התרבותי-פוליטי של מעשה האמנות, תוך שהוא מאיר ומעורר שאלות על ייצוגי אמונה וספקנות ממקום אינדיווידואלי וחילוני כיום.

בקומת הכניסה המוארת ורחבת הידיים  מוצגות עבודותיהן של שולי בורנשטין וולף, דניאל פלדהקר, ושתיים מעבודותיו של יונתן אולמן.

 באובייקטים של שולי בורנשטיין וולף ודניאל פלדהקר עומדים חומרי גלם זמינים וחפצים יומיומיים שהופשטו מקיומם הפונקציונלי לכדי שפה פיסולית, ולשיח עם החומריות (פלורסנט, קריסטל) המצויה בעבודות והמשמעויות הטמונות בהן.

 שולי בורנשטיין וולף, בין שמים וארץ

לפני שנתיים החלה שולי בורנשטיין וולף לאסוף גופי זכוכית ישנים משווקי פשפשים בארץ ובעולם, מחנויות וינטג׳ ומאוספים פרטיים, וליצור מהם אובייקטים לעיתים צבעוניים ופתייניים, אחרים לבנים ונזיריים, שהשימושיות שלהם מוטלת בספק. את גופי הזכוכית מחברת בורנשטיין וולף לסיפור האישי של משפחתה שנמלטה מגרמניה לאחר ליל הבדולח. מה שהתחיל כהיקסמות מהקריסטלים בסלון בית הוריה שנמלטו מגרמניה לברזיל, הפך ל"דחייה" לאחר שנחשפה להיסטוריה המשפחתית בנעוריה, וכעת להתאהבות מחדש ולסגירת מעגל רגשית וחומרית בין דורות, עמים ותרבויות.

 דניאל פלדהקר, Woven

 נורות פלורסנט וחוטי פלסטיק דקים, חומרי גלם זמינים ויומיומיים שלובים יחדיו בעבודה Woven של דניאל פלדהקר. השילוב בין נורות הפלורסנט הדקיקות שצבען לבן, לבין החוט השחור הכרוך סביבן יוצר מארג מעין מסך-חוצץ, המפתה את הצופה לגעת, לנסות להאיר. ברם ההבטחה להעברת אנרגיה של חשמל ואור, אינה באה לכלל מימוש. העבודה משתלבת בחלל בדיאלוג עם עבודותיה של בורנשטיין וולף שגם בהן פוטנציאל אפשרי לתאורה נשאר בגדר מחשבה.

יונתן אולמן, "הצעה למונומנט לעצמי כפי שהייתי רוצה להיזכר"

טכניקה חדשה אותה פיתח יונתן אולמן מופיעה בסדרת עבודות מונומנטליות עליהן הוא עובד בשנים האחרונות. הטכניקה- יציקת שכבות של גבס לבן לתוך תבניות דקות הממוקמות על גבי משטחי פורמייקה לבנים. התוצאה, תבליטים שניתן לקרוא אותם כציורים בעלי נפח, או פסלים מושטחים. בסדרה הזו בחר אולמן להציג דיוקן עצמי שלו כייצוג משולב של הפסל 'דוד' של מיכלאנג'לו ופסל 'האדם החושב' של אוגוסט רודן. שתיים מתוך רצף של ארבע עבודות בהן אולמן מתאר את מהלך 'חייו' של הפסל, נבחרו לתערוכה זו  אחד בו הוא עומד מלוא תפארתו, והאחר שבור חלקים, חלקים על הרצפה בתום ההתמוטטות הבלתי נמנעת.

 

בקומה התחתונה מוצגות עבודות של אמניות ואמנים נוספים, מתכתבות עם החלל, מעלות הקשרים תמטיים באשר לאמונה, תפילה, קטנות האדם מול גדלות האל, יצירה/יצר, מהות הספר והאופן שבו הוא נתפס בעיני היוצרות/ים, בצד הקשרים פמיניסטיים, פוליטיים וצורניים.  הציר האורכי של המבנה מהדהד לחדרי עיון ולמידה דוגמת הספרייה המצויים בחלל זה

 פיטר יעקב מלץ, עמוד COLUMN 100 על 70, טכניקה מעורבת על נייר, 2016

מלץ "דימויי רוג'ום ועמודים החלו להופיע ביצירתי בשנת 2016. פעולת הרישום מתחילה מחלקו התחתון של הדף ונעה מעלה. תנועה זו שואפת לתמצת את התנועה האנכית הקושרת את האדם למרכז האדמה ולאינסוף. תפילת מודעות לגדול ממנו".

ספר האמן מקיים תמהיל של מודולים ספרותיים שונים כגון – היומן האישי, הכרוניקה, סיפור אלגורי, פרוזה ושירה, תפילות וספרי הדרכה. חומרי היצירה הם דיו, גרפיט, עלי זהב ולעתים אף טיפקס צבעי זכוכית ונצנצים. ספר האמן נתפש בעיני רוחו של מלץ ככרוניקה אחת. תיעוד של חייו והסובב אותו. בנוסף, השפעות התפילה היהודית והקבלה בצד השפעות בודהיזם וסופיזם נוכחים לאורכו של הספר.

בברלי ג'יין-סטוארט, תפילה בין הצללים

ברישום גדל ממדים שיצרה האמנית הבריטית בברלי ג'ין סטוארט עבור הביאנלה, היא מתארת את החוויה הדתית כפי שדרש בה הבעל שם טוב, תוך שהיא מתמקדת בתיאורים נרטיביים היסטוריים העוסקים בחיבורים בין העבר להווה, וברצון להתעמק בהבנת ההיסטוריה החברתית היהודית והזהות היהודית.
לצד הרישום מוצגת סדרת רישומי הכנה המתארים בתי כנסת ברחבי אנגליה, בהם ביקרה האמנית. כחלק מתהליך ההכנה לציורי השמן מצלמת סטוארט את החלל ויוצרת סקיצות ובהן התייחסות לגיאומטריה, לפרספקטיבה ולאלמנטים המרכזיים הלוכדים את תשומת ליבה. חלק מבתי הכנסת הללו אינם קיימים יותר ועבודת הציור והתיעוד שלהן היא חלק מהמחקר ההיסטורי אותו עורכת האמנית מזה מספר שנים.

חנאן אבו חוסיין, ללא כותרת, מיצב רצפה

חנאן אבו חוסיין מבקשת לכרוך בעבודותיה את האישי והסובייקטיבי עם עקרונות, מחשבות ואירועים אוניברסליים ועם חוויות של נשים ואנשים אחרים בארץ ובעולם.

המיצב עשוי עפרונות צהובים ובובות מיניאטוריות של תינוקות. אבו חוסיין יוצרת בפעולת חיבור סיזיפית ומתמשכת מעין "מחצלת". העפרונות והבובות המונחים כדגם רציף זה בצמוד לזה יוצרים עיטורים בולטים על גבי אבני המרצפות. העיפרון מחודד בקצהו האחד ובקצה השני יש מחק. העיפרון הנתפס כמסמל כתיבה, רכישת השכלה ודיבור יכול להתפרש בהצבה זו כמו חרב בעלת 2 פיפיות, כתיבה ומחיקה. בתווך של שטיח המחצלת הזו, שורות של בובות תינוקות שהלוע שלהן ואברי הרבייה כמו עוקרו ונחסמו בחוט שחור. סמל להשתקה ולמחיקה  זהות נשית וזהות באשר היא.

במיצב/מונומנט עשוי ספרי לימוד שנאספו על ידי אבו חוסיין מבתי ספר ערביים ממזרח ירושלים, היא יוצרת נגטיב של חלל מתחת למדרגות. הנגטיב בנוי מערימות של מאות חוברות ללימוד בערבית המאוגדות כחבילות שכמו נארזו בחופזה בעזרת ניילון נצמד. לעין המתבונן שאינו מכיר את השפה, צבעי החוברות, מה שכתוב בשדרתן או בחזיתן, יוצר מארג צבע ודגם לאו דווקא קוהרנטי.

ליהי תורג'מן

 "החיבור העמוק בין כדור הארץ לחוויה האנושית, בין הארץ לשמים ובין ההווה לעבר שמלווים אותי כל העת בעבודתי שלי וקשורים להתעניינות שלי בעבודות רצפה המבוססות על השטחה, מבט על וקנה מידה המאפשר מבט 'מלמעלה". הפרויקטים של תורג'מן מבוססים לעתים קרובות על "תקופות שהות" בבניינים – סימון של מקום בעיר, אנדרטה היסטורית או דתית או אתרים אחרים בעלי משמעות תוך שהיא מלקטת עדויות או עקבות על מנת לייצג אותם בחומר.

HAVE עבודה המונומנטלית מתוך פרויקט GEAPOLITICA, נוצר והוצג בטורינו ב2017.

בעבודה מופיעה המילה HAVE, שעשויה להשתייך לפועל באנגלית, אך כאן הכוונה להקשרה בלטינית ומשמעותה "ברוך/ברוכה הבא/ה" (לדוגמה, Have Maria). משיכתה למילה הכתובה, החקוקה כפסיפס באספלט הישן  נעוצה בחיפוש מתמיד אחר צורות ומשמעויות שעברו שינוי.

קלאס עבודה מונוכרומטית המדמה את צורת משחק הרצפה המוכר לנו מילדות. ליצירת פני השטח המגורענים תורג'מן השתמשה בטכניקת הפרוטאז'- היא הניחה מעין משטח מחוספס מתחת לפני הבד והדפיסה אותו באופן ידני באמצעות הגרפיט. המספרים עשויים באמצעות שבלונה פשוטה; פני השטח של הבד עמוסים בצלקות ו'לכלוך' במנוגד לצורה ולמספרים ה'מושלמים' המסתמנים על פניו. הסטרוקטורה של העבודה מרפררת גם למונח הקבלי של 'עשרת הספרות" באשר להופעת האלוהות בעולם הגשמי באמצעות צורה, מספר וסדר.

לידה שרת מסד, צלול ועכור מאד

המחשבה על היות הדברים ברי חלוף, זמניים,[3] היופי שבמינורי והחבוי – תמות ומושגים בשורשי הזן והבודהיזם והפילוסופיה של הוואבי סאבי נטועים בתוך העשייה של שרת-מסד. האמנית יוצרת עבודות המבטאות חסר, שבר, צמצום וצניעות. ראית האסתטיקה של הפגום כערך אך גם כהתרסה. את חומרי העבודה שלה לסדרת האובייקטים מלקטת שרת מסד מאתרי בנייה, והם בעיקרם חוטי ברזל ואבני חצץ.

שרת מסד בוחרת גביעי יין, שמפניה או קוניאק כפורמט לסדרה שלה; גביעים שנועדו להכיל משקאות אלכוהוליים יקרים וערבים. היא מתייחסת אל חלל הכוס כאל חלל של בד הקנבס הניטרלי, ובתוכו היא יוצרת העמדה חדשה בחומרים, צבעים וצורות. תהליך העבודה דומה להכלאה בין אלכימאי לצורף, בסטודיו החומרים עוברים התמרה. היא לוקחת את חומר הפסולת, המושלך ומרימה אותו לדרגת אובייקט נכסף.

יובל שאול, גביע קידוש

מתוך סידרת הציור "יודאיקה"  שעניינה  חפצי פולחן יהודיים ותשמישי קדושה.

בסדרה גדולת ממדים שאול משתמש בטכניקת ציור ייחודית שפיתח בעזרת צבעי שמן צבעים תעשייתיים ומתכות (אלומיניום, נחושת, ברונזה ) ולקות סמיכות ומבריקות .

כך מתעד האמן בהשטחה על גבול ההפשטה, דימויים עתיקים מהתרבות היהודית כגון, כתרי תורה, מגדל בשמים, גביעי קידוש, חנוכיות ועוד.

שאול מנסה בכך לבטא את תרבות ציור היודאיקה בשפה עכשווית, ולחקור את הקשר בין הצייר לבעל המלאכה היהודי. בעבודותיו מופיע מתח צורני וחומרי בין היופי, היצריות והפיתוי בדימוי הגשמי לבין דרך הביטוי בסמלים ובשפה המאפיינים עבורו את הצד הסגפני והרוחני.

בברלי ברקת

רישומיה וציוריה של בברלי ברקת נתפסים לעתים קרובות כמופשטים. "המטרה שלי היא ללכוד משהו שמעבר למראה – צורתו, עורו, תבנית או מרחב. מהות, אך לא רק, נוגעת בחוויות שלי או כאלה שצפיתי בהן. בהדרגה, הצורה האנושית או המציאות מתעוררת ומתחילה להתמוסס. צבעים משתנים ואני מפרשת אותם באופן שונה. חלקם רכים ומפוזרים, אחרים חדים יותר – כולם מרמזים על תנועה. הזמן הוא תנועה של חומר דרך החלל, מה שהופך את התנועה לבסיס החוויה שלנו".

"האמנות שלי היא חקירה של תפיסותיי, מציאות ותחושת מה שלא ידוע בעולמנו הגופני – מה שמורגש ומוכר דרך חושים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם אך לרוב איננו מודעים לכך. האמנות שלי מייצגת את החיים ואת העולמות הסובבים אותנו – מציאות מופשטת ויזואלית".

איתן דור-שב, להטוטי החרב המתהפכת. טכניקה מעורבת על נייר.

לקרקס תנועה משלו. חדה, מהירה, זוויתית, על גבול הסכנה. סדרת העבודות לוכדת זיכרונות צרובים של דור-שב מיצירה משותפת ואינטנסיבית עם אמן מחול אווירי. הטכניקה שלו מהירה, מרובדת, מיידית, נוקבת, המשאירה חותם מהיר בתוך לובן מסנוור. עבור דור-שב, להט החרב המתהפכת מהווה פרופלור נצחי של רוח קוסמית שדוחפת אותנו מהרחם העקר של גן העדן אל קרקס החיים היצירתי של המציאות האנושית.

יונתן אולמן, " א'-ת' "

אולמן מציג סדרה שבה מיוצגות כל 22 האותיות העבריות שראשיתה באות ב' וסופה באות א'. כמו שלוחות הפורמאיקה הלבנים שעל גביהם יצוקות האותיות מהווים נקודת התחלה וסוף של כל דימוי, בהצגה של כל האותיות זו לצד זו יש בראשית ואינסוף – הפוטנציאל להגיד כל דבר ולא לומר דבר.

במהלך 2018 נשזרה העבודה בכאן ועכשיו, באקטואלי-פוליטי: כמחאה נגד 'חוק הנאמנות בתרבות' שרף אולמן את הא', האות הראשונה בסדרה .כעת, הסדרה א'-ת' נפתחת בהיעדר; ויש בה מן הקרבה וההקשר למילה 'בראשית' הפותחת את ספר התנ"ך.

 

ואולי כל המחשבה על התערוכה הזו והנושא שלה והקשר שלה לכותרת של הביאנלה כולה- "לשם שמים", כותבת אוצרת התערוכה ורה פלפול "מתחבר לקשר המתכונן בין אמונה לאמנות באשר היא ( מוסיקה, אמנות פלסטית, ספרות וכו') – הקשר שבין עוצמת הרוח, לעוצמה הרגשית. אולי רגע היצירה דומה לרגש שחש האדם המאמין, אולי רגע היצירה מחבר את היוצר למעגל האינסופי העל זמני של היצירה והבריאה". [4]

 

קרדיט צילום: דניאל רחמים והביאנלה של ירושלים

 

 

 

 

 

 

[1] בחודש פברואר 2014 הושלמה במתחם ון ליר בנייתו של בניין נוסף – האקדמיה ע"ש פולונסקי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה במכון ון ליר בירושלים. המבנה החדש הוקם מכספי תרומתו הנדיבה של ד"ר לאונרד פולונסקי.  משרד "חיוטין אדריכלים" (ברכה ומיכאל חיוטין) נבחר לתכנן את הבניין החדש. https://www.vanleer.org.il/he/content/%D7%9E%D7%91%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%A2%D7%A9-%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%A1%D7%A7%D7%99

[2] "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. דברים, פרק ל', פסוקים י"א-י"ד.

[3] התפיסה מופיעה גם בקהלת פרק א' פסוק ב', ברומי הקדומה, בנצרות הפרוטסטנטית ועוד.

[4] תודה לורה על ההזמנה ועל חומרי התערוכה, תודה לדניאל על השינוע.