מרכז התערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית" עומדת (ראו פוסט קודם) [1] יצירתו של חיים סוטין, מהאמנים החשובים והמשפיעים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20. סוטין פעל בפריז שבין שתי מלחמות עולם, אמדיאו מודיליאני היה לחברו הקרוב, ועם חוג ידידיו נמנו פבלו פיקאסו, מקס ז'אקוב, ז'אן קוקטו וחנה אורלוף.

בפוסט זה ברצוני להתייחס לחיים אתר, לתפקידו בהקמת המשכן, להשפעות שספג בפריס ולאמנים הישראלים שיצרו בזיקה לחיים סוטין ובהשראתו.

 

 

מקוריותו של סוטין ושפת הציור הייחודית שגיבש עשוהו ל"צייר של ציירים", מקור השראה ומודל חיקוי לאמנים רבים אחריו, שתפסו את יצירתו כמופת של מחויבות אמנותית. שכן התערוכה מפנה זרקור אל השפעתו הנמשכת, שנטבעה בעבודות של שלושה דורות באמנות הישראלית – בדגש מיוחד על ציורו של חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות. האמנים המשתתפים בה מייצגים מגוון של זרמי עומק בהשפעת יצירתו של סוטין. יש בהם שמצאו מקור השראה בנושאי הציור שלו – בדיוקן, בנוף, בטבע הדומם, בבעלי חיים מתים ושחוטים; אחרים נמשכו אל החומריות הציורית, אל הנחות הצבע העזות והמבע האקספרסיבי; ואצל אחדים היתה זו האנרגיה המתפרצת והציור המחוותי. ועדיין אפשר להכליל ולומר שברוב העבודות שנבחרו מהדהדת "איכות סוטינית", שעיקרה פגיעוּת, חרדה ו"נפש עירומה".[2]

ותחילה חיים אתר

חיים אתר (אפתקר) ביקר בפריז בשנים 1933 ו-1938-1937. לביקורים אלה נודעה השפעה מכרעת על גיבוש השפה האמנותית שלו. אתר נפגש במהלכם עם רבים מאמני אסכולת פריז היהודים ונחשף ממקור ראשון ליצירותיהם של אמני מופת, בהם רמברנדט, סזאן וּון-גוך. עם זאת, הציור הישיר, האינטואיטיבי והכֵּן של חיים סוטין הוא שהטביע בו חותם עמוק, והצגתם בסמיכות בתערוכה זו מאירה את עבודתו של אתר באור חדש.

אתר ראה בציור הדיוקן ביטוי אינטימי ללבטי היחיד והתמסר בעיקר לציור דיוקנאות, שבהם ביקש לשקף הן את נשמת האדם והן את סערת עולמו הפנימי. כמודלים שימשו אותו בעיקר חברי עין-חרוד וילדיה, אשתו ובניו, המתוארים כאילו נלקחו מזמן ומקום אחר וכמו מחזירים אותנו אל זלטופול, העיירה היהודית שבה נולד וגדל.

במחצית שנות ה-40 החל אתר לצייר גם טבע דומם של פרחים, ששימש לו שיקוף של נפש חסרת מנוח: "מתוך שחדרתי לגוניהם העסיסיים של הפרחים ולריחניות המיוחדת הנודפת מהם", אמר. ציורי בשר ועופות שחוטים, שגם אותם החל לצייר באותו פרק זמן בהשפעת העבודות המוּכּרות והמטלטלות של סוטין, היו לעבודותיו החידתיות והחשופות ביותר. התצוגה שלפנינו מאפשרת להתוודע למכלול ציורי זה כיחידה אורגנית אחת, השוזרת זיכרונות של עבר עם חזונות של עתיד. רצף המעיד על פתיחות אמנותית שגברה עם הזמן.[3]

חיים אתר, דיוקן עצמי, 1932

אמנות ארצישראלית וישראלית

אמנים בני דורות וזרמים שונים שאבו השראה מסוטין, על פי רוב בשלבי מעבר בהתפתחותם. חלק מהם ראו בו מורה דרך לחיים ומצאו עידוד בעזות המצח שלו. אסף רהט הטיב לבטא את המשיכה לסוטין: "כמעט תמיד, כשאני לא יודע מה לצייר ואיך לצייר, אני נזכר שציור עבורי הוא קודם כל זירה של מאבק […], בין יצר החיים ליצר המוות, בין בנייה להרס, בין דיוק לעיוות, בין מיניו לקמילה, בין חוץ לפנים. בכל המאבקים האלה, סוטין הוא עבורי מורה דרך.

גם משה מוקדי הזכיר עד כמה השפיעו עליו הקונפליקטים הבלתי מוכרעים אצל סוטין.

פרק זה של התערוכה מוקדש לאמנים ארצישראלים וישראלים שיצרו בזיקה לחיים סוטין ובהשראתו. כמה מאמני שנות ה-30 מצאו בסוטין מיזוג ייחודי בין אמנות יהודית ואוניברסלית – למשל סימה סלונים, יצחק פרנקל, משה קסטל ומשה מוקדי, שאפשר להם להשתחרר בהשראתו מהפוביזם הארצישראלי ולשכלל ביטוי אישי יותר. אביגדור סטמצקי, יחזקאל שטרייכמן ויוסף זריצקי, שייסדו לימים את "אופקים חדשים" וניסחו את ההפשטה הלירית, ציירו באותן שנים בנוסח פיגורטיבי קודר, בהשפעת הציור של אסכולת פריז.

האמנים המשתתפים בתערוכה: פנחס אברמוביץ', אברהם אופק, אביבה אורי, שי אזולאי, חיים אתר (אפתקר), יוסל ברגנר, ציבי גבע, תמה גורן, תמר גטר, מיכאל גרוס, ארם גרשוני, משה גרשוני, אליהו גת, יוסף-ז'וזף-יעקב דדון, יונתן הירשפלד, רותי הלביץ-כהן, ארדין הלטר, דוד הנדלר, יוסף זריצקי, רן טננבאום, הרן כסלו, עידית לבבי-גבאי, מרדכי לבנון, אורי ליפשיץ, מריק לכנר, משה מוקדי, מיכל נאמן, אמיר נווה, לאה ניקל, מיכאל סגן-כהן, אביגדור סטמצקי, סימה סלונים, יצחק פרנקל, פנחס צינוביץ', עמית קבסה, משה קסטל, יאן ראוכוורגר, אסף רהט, אורי ריזמן, יחזקאל שטרייכמן, מנחם שמי, מיכל שמיר, יגאל תומרקין.

בשנות ה-50 הושפעו מסוטין אמנים כמיכאל גרוס, לאה ניקל ואורי ריזמן, שבין השאר התנסו בציור של תרנגולת שחוטה. בשנות ה-60 נעזר מרדכי לבנון בנופי קאן-סור-מר של סוטין לניסוח סגנונו הבוגר, ובשנות ה-70 וה-80 שאבו ממנו יגאל תומרקין, אביבה אורי ומשה גרשוני, כאשר סטו מנוסחי האמנות המינימליסטית והמושגית ופנו אל מבעים גופניים ואקספרסיביים יותר.

 

השפעתו של סוטין ניכרת גם ביצירה של דור אמנים צעיר יותר, בהם אמיר נווה, מריק לכנר, עמית קבסה ואחרים, המְאמצים מעבודתו דימויים וטכניקה ורואים בה דגם לביטוי ישיר של נימי נפש חשופים.[4]

תודה שוב ליניב שפירא, מנהל ואוצר ראשי, משכן לאמנות עין חרוד. תודה על החומרים והמידע, ועל נדיבות הלב!

 נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, תערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, אוצרים: יניב שפירא, סוריה סדיקובה, ד"ר בת שבע גולדמן-אידה, 21.3.2020-9.11.2019

https://zivakoort.com/2019/11/12/%d7%a0%d7%a4%d7%a9-%d7%a2%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%95%d7%98%d7%99%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99/[1]

[2] יניב שפירא, נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, פתח דבר, קטלוג התערוכה, המשכן לאמנות, עין חרוד, עמ' 8.

[3] יניב שפירא, חיים אתר: נאמנות כפולה, שם, עמ' 63-56.

[4] בת-שבע גולדמן-אידה, "אור מבפנים", שם, עמ' 85-72.