געגוע למחוזות ילדות, שדות נרחבים בהם צמחו פרחי בר הם הרציו והרגש העומדים מאחורי העבודות היפות, בתערוכתה של ברכה בינ'וינידה גיא, "שדות געגוע; ציור", שבחלקן נגיעת המכחול, עדינה כמשק כנפי הפרפר מתכתבת עם שבריריות הזיכרון.

בינ'וינידה גיא כותבת: "בילדותנו ציירנו פרחים. לא צריכים היינו ללמוד על יופי או להבין ערכיו כדי להתפעל משלמותו של פרח. פרח הוא פרט שיכול להצביע על שלם סביבו. ציירנו פרחים כי זוהי תמציתו המושלמת של הטבע שהיה סביבנו. תפרחות כלניות, נוריות, נרקיסים ואיריסים, עלים ושיחים שצמחו בשולי מחוזות ילדותנו – הם שדות געגוע של ילדות".

פרחים מופיעים תכופות בעבודותיה של ג'יא בינ'וינידה. לעתים שזורים בזרים  או בשדות. פרחים כמייצגים מחזוריות, את מעגל החיים, צמיחה, בשלות וקמילה, באנלוגיה לפסוק מקהלת '"הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל' (קהלת פרק י"ב, פסוק 8), ולמושג ה"ואניטס" שרווח בהולנד הפרוטסטנטית בשלהי המאה 16 ומאה 17, באשר להבלות החיים.

ברם יש לזכור, פרחים מופיעים בהקשרים נוספים. כהלל ליפי הטבע, והן כמושא לחושניות. באמצעות הציור כותבת האוצרת אפי גן "בוראת גיא בינ'וינידה את עולמה הפנימי ואת העולם המקיף אותה. ציור 'שדות געגוע' הוא קריאה ממעמקים ואין הבדל אם מקורה הוא חלום, הדהוד קמאי, או תדר קיים של הווה מתממש".

בתערוכה מוצגות עבודות על נייר, "אלה פרימה", ללא מתווה. הן תלויות מהתקרה. ללא מתיחה, הדבקה או מסגרת. הן נדמות כמרחפות, מנהלות דיאלוג עם הקיר מאחוריהן, אחת מהן נדמית למגילה הנושקת לרצפת הגלריה ואחרת מנהלת "דו-שיח "עם הקיר המתפצל שמאחוריה. העבודות משלבות ציור בגירים צבעוניים, רישום, מחיקות ואף שיוף בנייר זכוכית. כל כתם צבעוני על הנייר הוא ניסוי ותעייה, עד שרבדים, מעשה של שכבות, גיאולוגיה אישית מרכיבים את היצירה המוגמרת.

המילה "געגוע", מופיעה באחת העבודות בצבעי צהוב ושחור. טקסט ודימוי חוברים כאן לצהוב בוהק הנושא עמו משמעויות של אור והשחור מסביב, צהוב השואב פנימה את עין  המתבונן.

ציור נוסף, שהרקע שלו נצבע ורוד, מפתיע בצבעוניות שלו בין העבודות הנוטות לצהובים/אפורים/שחורים/לבנים. "הפרחים אינם אלה שנצבעו וורוד אלא הרקע הציורי והשחור עד שברור לצופה שלפניו נוף מדומיין. אנחנו מקבלים את שאריותיו הספק מתקתקות של זיכרון".     

"ההרגשה שלי", כותבת האוצרת אפי גן, "היא שצריך לעמוד מול העבודות ולהמתין בשקט, תוך מדיטציה עד שהיופי והרכות המסתתרים בין הקווים יהפכו לכוח חסר שקט".

וכפי שמופיע בטקסט באופן המבהיר יותר מכל את רציונל התערוכה: "מה שמחבר את כל העבודות שהוצגו עד היום, לאורך עשרות שנות יצירה מגוונות, היא התמודדות הנעה בין יפה לכעור, בין שלם ליחידי, בין פרט לקבוצה. התמודדות אסתטית מפעימה אשר לוקחת את המתבונן פנימה אל תוכו, שואבת אותו הרחק מן הנוף הפיזי. הפרחים אינם רק 'שדות געגוע', אלא נשאי תרבות עתיקה, היסטוריה אישית המעלה שאלות קיומיות על אין ועל יש, על מהות הנגיעה ועל אפשרויות העומס. כל אחת מהעבודות היא ביטוי לתוהו ובוהו, כאוס הנוגע בשאלות של סדר וצבע. מתקיים מתח פנימי תמידי בין גירוי חושי – למבניות מאורגנת, בין חיים למוות, בין יש לאין המופיעים בשדות מדומיינים של געגוע".