שרית לילה האס, אמנית העוסקת במדיה שונות: רישום, ציור, שירה, דור שני לשואה, מתכתבת בעבודותיה  עם השבר שחוו הוריה. בעבודותיה היא נותנת ביטוי נוקב לכאב,  בייצוג חוזר ונשנה של הדימוי שלה כילדה, בת יחידה, ספק בובה, ספק אישה.

אמני דור שני ושלישי לשואה מרבים לעסוק בזיכרון אישי בצד זיכרון קולקטיבי. [1]בזיכרון טמונה היכולת לשמר אירועים שאירעו, מראות והתרחשויות מן העבר המַבְנֶה את ההתנהלות בזמן הווה. לזיכרון סוכנים המעלים, המפיצים ודואגים ש"שרשרת" זו תמשיך להתקיים; ובדומה, העבודות של לילה האס ועיסוקיה בתכנים אישיים, היסטוריים וחברתיים כאחד המקרינים על חייה והאמנות שלה.

שרית רושמת ומציירת בחומרים מגוונים: ציאנוטייפ, עפרונות פיילוט, פחם, קולאז' וערבוב של צבעי מים, בניירות בגדלים וסוגים שונים.

העבודות של לילה האס מתקיימות בתפר שבין שני הקטבים: הקווי והציורי. יש בהם את הקשר שבין העין לבין היד, וביטוי לנפש הסוערת. אוצר התערוכה, אריה ברקוביץ כתב: "הרישומים של שרית קוויים ועם זאת צבעוניים, לעתים נראים לא מוקפדים, עוסקים בחיבור של הנפש והיד, לא מנסים למצוא חן, וכך יוצרים את הייחוד שלה".

הדימויים הרווחים בעבודותיה הם דמויות נשיות בצד גבריות – מלכים ומלכות, ליצנים וליצניות, בובות בהם ניכרת שבריריות וליריות כאחד הנוגעת ללב. הבשלות במעבר מהציורים עתירי הצבע אל העבודות שעיקרן קו וצבעוניות מתומצתת, מטיבה עם עבודותיה של האמנית, בייצוגי הדמויות מכמירות הלב שיש בהן מן הבובתיות, בדמויות הפגומות הלא מושלמות המביטות אלינו מבין הציורים הקטנים בצד הגדולים יותר, מנהלות שיח עמנו הצופים.

לילה האס אומרת: "אני יוצרת מתוך מקום של כאוס… מנסה לתת לכאוס משמעות..
ותוך כדי עשיה, ידיעה פנימית מובילה אותי."

תודה על הטקסט

[1] בבית האמנים הוצגו בעבר תערוכות העוסקות בסוגיה זו, לדוגמה, לוין אירית ובתיה ברוטין, רובדי זיכרון, 2008.