U TURN, תערוכת היחיד של דוד גרשטיין המוצגת בבית האמנים, תל אביב, מוצגות עבודות משנים מוקדמות בצד עבודות עכשוויות בממדים גדולים. בתערוכה שתי סדרות  עיקריות – המרפסות והמכוניות הנושאות עמן זיכרונות ילדות ונעורים של האמן.

בסדרת המרפסות מוצגות יצירות משנות ה-70 וה-90 בדרום תל אביב דאז. הציורים נושאים עמם מראה אופייני למרפסות באותה תקופה, נושאות עדות לחלוף הזמן, טיח מתקלף, תריס עץ ישן שחלונו מוגף, וילון מוסט שאינו מאפשר מבט פנימה או אל החוץ. האנשים היושבים על המרפסת, המבט הלאה, האדיש לכאורה, כל אלה מתכתבים עם ארכיטיפ העיר הישראלית על המרפסות הנוכחות בה גם כיום.

בספרו "מרפסות/דוד גרשטיין" כותב יונה פישר: "מלבנים מלבנים, עיצוב חדגוני של זוויות ישרות או קווים מתעגלים, זוגות זוגות לשני צדדיו של גרם מדרגות: מרפסות של תל-אביב הלבנה, עמדות קדמיות בחזיתות באוהאוסיות.

שלוש קומות, קומה מול קומה. שלוש קומות של מרפסות, בית מספר 1 חוסה בצל מול בית מספר 2 חשוף לשמש. כולם שכנים של כולם, כולם מבוצרים מפני כולם. כולם, בסקרנות פאסיבית, מציצים בכולם. ארשת קפואה בין נמנום לנמנום. מבט שלעולם אינו פוגש מבט"

ובהמשך מוסיף פישר תיאור מכמיר לב: "מול העמדות המבוצרות הללו מגויס מבטו של דוד גרשטיין לחקירה דקדקנית של וריאציות על נושא אחד, חשיפת שקיעתה של העיר ודייריה בהזדקנות יגעה, בלתי-נמנעת, ולפרשנות שיש בה גזירה שווה של חמלה ואירוניה".[1]

בטקסט התערוכה נאמר: "זה ארבעה עשורים שדוד גרשטיין מנסח את שפתו האמנותית; שפה הומנית של אהבת החיים ואהבת האדם; שפורצת על גבי מצעי הציור והאובייקטים שלו ומזדככת. ציוריו הפיגורטיביים, שרובם מאופיינים בצבעים עזים, מכילים ייצוגים אנושיים הנעים בין המקומי לעולמי, המזרח־תיכוני למערבי והעכשווי לנוסטלגי. מראשית עבודתו בשנות ה-70 כאמן צעיר, בחר גרשטיין להתבטא במדיום הציור הקלאסי, הפיגורטיבי. בחירה מודעת בזמן שהאמנות הקונספטואלית שהיגרה מניו יורק לשדה המקומי לא היוותה עבורו אמצעי ביטוי מספק. גרשטיין מרבה לרשום ביום־יום כחלק בשגרת חייו. בעשרות מחברות האיור שלו ניתן לזהות ניצנים של רעיון שלאחר מכן הבשיל לסדרות פיסול ולציורים…"[2]

ב"מכוניות", הסדרה השנייה בתערוכה ומוצגים ציורי מכוניות מהתקופה האחרונה בצד כאלו שנוצרו בשנות ה-80. בסדרה זו מיוצג מרחב אורבני אחר, אירופאי. מכוניות החונות ברחובות העיר פריס ובערים אחרות באירופה. בשמשות המכוניות משתקפים מראות העיר פריס, בציורים אותם צייר גרשטיין בעת ששהה בסיטה בפריס בשנים 1991-1990.

דימויים נוספים שהתווספו לאינוונטר של גרשטיין, רוכבי קורקינט ואופניים חשמליות מסמנים את העיר על התזזיתיות שבה בציור המאופיין במשיחות מכחול מופשטות בצד הצבע והכתמים המרצדים בו. בציורי המכוניות, מוקפאים רגעי השתקפות, מעברם של העננים בשמיים, השתקפויות ארכיטקטוניות ועוד. כך, כל ציור מקפיא רגע של השתקפות המציאות סביב "בועת" המכונית והופך לחד פעמי ועשיר מבע, ומציע מבע מציאות מורכב ומרובד, שובב ומאיים בעת ובעונה אחת כמאמר האוצרים.

דוד גרשטיין אמן פעיל אשר צייר ציור פיגורטיבי בזמן שאחרים ציירו ציור מושגי מאופיין בשפה משל עצמו ובדרך ביטוי ייחודית לו. אוצרי התערוכה מבקשים "להציג את גרשטיין לדור שלא התוודע לרוחב היריעה של יצירותיו ולהציג זוויות ביטוי נוספות לאלו שקיבעו את יצירותיו כאופטימיות, שמחות ודקורטיביות. כל אלה נכונים אגב, גם כן; אולם במהלך העבודה על תערוכה זו ביקשנו להרחיב את זווית הראיה השגורה ביחס לשפה הגרשטיינית ולהציג מפעל חיים רחב יריעה של אמן, צייר ופסל, רב תחומי".[3]

[1] יונה פישר, מרפסות/דוד גרשטיין, תל אביב? דומינו, 1984.

[2] ורה פלפול, אריה ברקוביץ, טקסט התערוכה

[3] טקסט התערוכה.