אסתר כהן, "בחינת שחרות" דיפטיכוון
אסתר כהן מציגה בקיר האמנות סדרת רישומים חדשה, מיצב צמחי בושם ועבודת וידאו. סדרה אישית זו נרקמה במהלך ימי הסגר של מרץ–אפריל 2020 הוצגה לזמן קצר במהלך הימים הנוראים של שנת תשפ"א, ובתקווה לפתיחה מחדש.
כהן מתמסרת לסמליות של לוח השנה היהודי, למוטיבים קבליים, לצמחיה, לרימוני תורה, לאותיות הא”ב, לגוף האדם ובמיוחד ליד הרושמת. שם התערוכה הינו ציטוט מליקוטי הלכות המתייחס לצבע התכלת ולכתיבה בדיו.[1]
אסתר כהן, אשרי האיש
כהן ממשיכה במסורת בת מספר שנים, באשר לעיסוק בצמחים. התערוכות שלה, תערוכות יחיד וקבוצתיות כאחד מהשנים האחרונות עוסקות בנושא (פרחים בכחול שחור, בית האמנים, תל אביב; תערוכת המגדירים, בניין הסנט, אוניברסיטת בן גוריון, פיליגרין ומיני בשמים ועוד). מסורת המאפיינת את עבודותיה בסוגה זו. רישום צמחייה, השורשים, הפירות והזרעים, כשלכך מצטרף רובד נוסף, אותיות הא"ב הקדושות, רובד המחבר בין עולמות גשמיים, חומריים לבין עולמות של מעלה. העבודה העמלנית בדיו ובעט כדורי, מוצגת על נייר המחולק לשניים, במעין אזכור לדיפטיך, ומתקיים בה שיח מעניין בין הרישום המשוחרר לכאורה בחלקו האחד, לבין הרישום העמוס והתובעני יותר בחלקו האחר.
כפי שמצוין בטקסט התערוכה הדיו השחורה, מומרת בתערוכה מדיו של סופר סת”ם העוסק בכתיבת ספרי קודש לרישומי אמנות. לכך מתווספים גם הצבעים כחול ואדום בחלק מן העבודות. "…בְּחִינַת שַׁחֲרוּת הַדְּיוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת חוֹתָם, כִּי הַדְּיוֹ מְצַיֵּר וְחוֹתֵם עַל הַקְּלָף אֶת אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה". (ליקוטי הלכות)[2]
אסתר כהן, נעמנים, וזמרת זר תזרענו
אסתר כהן, ספירת העומר
"מלבד הדיו השחורה, הכחול-אינדיגו מרפרר לחוט התכלת של הטלית אשר ניתן לראות בו המשך של תהליך הבריאה והיצירה לצד צבעו הלבן של הדף המבליח כאור בין הקווים והכתמים הכהים של הדיו. אסתר בוחנת מחדש ברישומיה את מרכיבי הדיו השחור אשר בשימוש סופרי סת"ם בשילוב חומרים מן הטבע כגון בלוטי אלון העפצים המכילים טאנין להכנת תרכובת "מי מילין" אשר נועדו לשימור וביסוס הדיו כדי שלא תתפורר מהנייר. בלוטי עץ האלון שימשו גם כקמע בשם "עפצה" שנועד לברכה והגנה על הרך הנולד.[3] צבע התכלת אשר הופק בעבר מחלזון מהים התיכון בשם ארגמון קהה קוצים מופיע ברישום לצד פרחי התורמוס הכחולים. ברישום אחר מופיע צמח הקרוי קלא אילן/ איסטיס הצבעים/כחול אינדיגו כצבע אסור ופסול לשימוש בטלית ובציצית על פי ההלכה". (תודה לאמנית על התוספת החשובה!).
אסתר כהן, קלא אילן
צבע התכלת מלא במשמעויות ובסמליות. הצבע הכחול/תכול מייצג בעתות קדומות קדושה, שמיימיות, מלוכה. ראשיתו בלפיס לזולי, אותה אבן נדירה מופיע בפתיל התכלת בציצית. בספר במדבר, הציצית מוזכרת מפורשות: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת." (במדבר, ט"ו, ל"ח). על פי הכתוב, בכל ציצית יש להוסיף פתיל צמר שצבוע בצבע תכלת, וזו נחשבת "מצוות תכלת". וכפי שהרחיב הרמב"ן: "אבל הזיכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם וזהו שאמרו (שם מג) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו' והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא ולפיכך נקרא תכלת".[4]
אסתר כהן, התכלת
בספרה "המראה והדבור, עיון בטבעה של חווית ההתגלות בדת ובמסתורין היהודי, מקורות ומחקרים בספרות הקבלה" כותבת חביבה פדיה: במשכן היו שלושה סוגי חציצות המעניינים אותנו: "הכפרת, הפרכת והמסך. הכפרת היוותה למעשה חלק הכרחי במבנה ארון הקדש שכן הארון היה מעין תיבה פתוחה מלמעלה והכפרת – המכסה החותם אותו מלמעלה. תבנית זו אינה רק תבנית ארכיטקטונית המשרתת את מטרות המשכן המטלטל ואת היות הארון נשא בכתף – היא משקפת את רעיון הכלי ואת ההתגלות כחופפת ונכנסת מלמעלה.[5]
החציצה הנוספת היתה הפרכת. הפרכת היתה כיסוי בד אשר כפי הנראה היה דומה מאד במבנהו למעין סוכה או חופה שכן היתה זו יריעת בד הסוככת מלמעלה על הארון אך גם מוצבת על ארבעה עמודים וחוצצת בין כל המשכן לבין תחום הארון. יריעת בד זו היתה מכילה צבעים וכנראה גם מרקמת בכרבים: 'ועשית פרכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש חשב יעשה אותה כרבים: ונתת אתה על ארבעה עמודי שטים מצפים זהב וויהם זהב על ארבעה אדני כסף: ונתת את הפרכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרכת את ארן העדת והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים'.[6]
החציצה הנוספת היתה המסך. המסך היה יריעת בד כעין וילון, המסך עמד בפתח האהל והכיל את צבעי הפרכת והיה אף הוא רקום (אך ללא כרבים): 'ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני שש משזר מעשה רקם'.[7] מסך כעין זה בחומריו בצבעיו וברקמתו (אם כי בגודל אחר ובמספר עמודים תומכים אחר) היה גם לשער החצר.[8]
אם נשאל עצמנו מה נראה לעין מבחינת האדם הצופה לכיוון ארון הקדש נאמר כי ראה לפניו פרכת שאחד מצבעיה הבולטים הוא תכלת. למעשה שני צבעים טבעם, או האזור הכללי שלהם, ברור לנו פחות או יותר: תכלת וארגמן, ואילו בהבנת צבעי תולעת, שני ושש רבו הדעות כבר אצל מפרשים ראשונים. הפרשנויות לנושא הכפרת, הפרכת והמסך עשויות לבאר את נושא הצפייה בכבוד מנקודת המבט של זיקת תפיסות מיסטיות אלה לפולחן הקדום".
פדיה מוסיפה: "ברצוני להראות שהפרכת, עליה היתה רקמת צבעים ואשר היתה המראה העיקרי שראה האדם המתקרב אל הארן שתחומו קדש קדשים והמלווה בידיעה שבמקום זה האל נראה בכבודו, פרוכת זו, היתה קשורה בה תפיסה שמראה זה מלמד באופן סמלי על טיבו ומראהו של הכבוד.
מתוך כך הכבוד שהוא מראה אור ואש נתפס כמרוקם, הכבוד שהוא 'מלוא' נתפס כמכיל צורות אור בדומה למסך המכיל צורות מרוקמות. על הפסוק וַיַּעַשׂ, אֶת-הַפָּרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר; מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים. (שמות לו, לה), מתרגם אונקלוס: 'ועבד ית פרכתא תכלא וארגונא וצבע זהורי ובוץ שזיר עובד אמן עבד יתיה צורת כרובין'.[9]
הצבע האדום הנראה ברישום “פטל רימון ולשון של זהורית” מתקשר לתהליך עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, אז נקשרה לשון של זהורית אדומה (חוט צמר צבוע בצבע אדום המופק מתולעת השני) על ראש השעיר הנשלח למדבר כדי לכפר על חטאי בני ישראל. איזכור לכך ניתן למצוא בציורו של ויליאם הולמן הנט "השעיר לעזאזל", 1854.[10]
אסתר כהן, פטל רימון ולשון של זהורית
כהן מוצאת משמעות וסימבוליקה רבה באובייקטים אותם היא מעלה על הדף, בצבעים בהם היא יוצרת ובחלל התצוגה עצמו. רימוני התורה בסגנון מזרחי המתנועעים בדממה בעבודת הווידאו מרמזים על דנדון הפעמונים הנשמע בבית הכנסת בשעת הוצאתו והכנסתו של ספר התורה. אותיות הא"ב ופסוקים בעלי משמעות קבלית חוברים לדיו של סופר סת"ם, והמשרביה (הסורג) הניצבת לפני החלון מופיעה כדגם חוזר בחלק מהעבודות ומשתלבת במרקם הצורני של התערוכה כולה.
לצד העבודות מונחים צמחי הבושם המקראיים מור ולבונה אשר הובאו עבור התערוכה מאזור ים המלח. הם מונחים על מגש נחושת, שהוא נכס משפחתי של האמנית מימים ימימה. ים המוות, היסודות הצבעוניים והפולחניים של צמחי המור והלבונה, החיים והמוות ומגש הנחושת הנחצב מהסלע מהווים את היסוד החי השורשי של התערוכה ומקיימים רובד משלים לרישומים ולעבודת הווידאו.[11]
כפי שכתבתי לעיל העיסוק של כהן בצמחים הינו עיסוק מתמשך. בעבודות קודמות התייחסה לשימוש בלבונה ששימש בפולחן קטורת הבשמים בבית המקדש, כנאמר ב"פיטום הקטורת" "הנה אנחנו באים בשמחה לומר פיטום הקטורת בעבור כלל ישראל", תפילה שיש בה מן ההגנה למי שמכיר.
יש לציין שמעניין המעבר שעשתה כהן מהעיסוק בעבודות שיש בהן מן תעתוע העין – סדרות צלחות האורז והעדשים בצבעי שמן על בד, עבודות שיש בהן מן ה"טרומפלאייל" – "תעתוע העין", ובזיקה לבית הוריה, אל עבודות המצוירות בדיו ובעט כדורי, עבודות שעסקן צמחים: צמחי מרפא, צמחים מקודשים, עיסוק בנרטיבים ובקשר בין בני אנוש לטבע האופף את עולמנו, זהות, מסורות ודיאלוג עם תורת הקבלה, הילכות ועוד
תודה לאמנית אסתר כהן על החומרים.
[1] ציטוט מטקסט התערוכה
[2] הציטוט באדיבות האמנית.
[3] דימוי קמע סגולה נגד עין הרע לרך הנולד/ת. עשוי בעבודת יד, מפסי זהב טהור, עם חמסה במרכז ושני עלים בצדדים המשתלשלים מהקמע ומקושטים באבן כחולה, המרכז למורשת יהדות בבל https://www.bjhc.org.il/product-page/%D7%A7%D7%9E%D7%A2-%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%91-%D7%A2%D7%A4%D7%A6%D7%94-%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%A1%D7%94-%D7%9E%D7%96%D7%94%D7%91
[5] יש לציין שהמלה ארון יועדה בתורה רק לנושא זה של לחות העדות וייתכן שבטעות דובר העברית המודרנית יטעה ויחשוב כי כפי שיש ארון בגדים יש ארון לוחות הברית. בגמרא מובא כמעט כקללה שמי משתמש בלשון ארון ארוונא לחולין, לוקה. במדרש מנסים להסביר ארן – אור; בעיקר יובן זה על רקע הכתיב החסר.
[6] שמות כו, לא-לג.
[7] שם, שם, לו.
[8] שם, כז, טז.
[9] חביבה פדיה, המראה והדבור, עיון בטבעה של חווית ההתגלות בדת ובמסתורין היהודי, מקורות ומחקרים בספרות הקבלה בעריכת דניאל אברמס ספר שמיני, הוצאת כרוב, לוס אנג'לס, תשס"א, הכבוד והפרגוד, עמ' 231-230.
[10] ויליאם הולמן האנט, "השעיר לעזאזל", 1854, שמן על בד, גלריית האמנות של מנצ'סטר.
[11] מטקסט התערוכה
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 