בסלון לאמנות מוצגת תערוכתה האינטימית, המפעימה ומכמירת הלבב של האמנית שרה כץ אמנית ורסטילית השולחת ידה בציור, פיסול במדיה שונות.

בתערוכה זו ממשיכה האמנית בהתכתבות עם אמה המנוחה, המשוררת מרים חרותי, אישה סמכותית וביקורתית, שוחרת ספרות, אמנות פלסטית, קולנוע ומוסיקה, אך גם אפופה ברגשות אשם על שהותירה מאחוריה עת עלתה ארצה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, את שני אחיה הצעירים.

בתערוכה מוצגים שני דיוקנאות סימבולים של האם: האחד, דיוקן בגבס אותו מעטרים/חוצים/סוגרים חוטי תייל, והאחר באנלוגיה לפרח הקאלה אותו גידלה האם בחצר ביתה ונהגה להזמין את המבקרים להתבונן בפרח נדיר זה. הקאלה הלבנה מוצגת בעוצמתה הלבנה שרועה על רצפת הגלריה, וגבעול ירוק ארוך, דק ורופס משמש מעין אחיזה לא אחיזה.

הבחירה להציג את הקאלה באופן שכזה היתה בחירתה של ד"ר נירה טסלר, בעלת הגלריה ואוצרת התערוכה. בחירה מעניינת ביותר, שכן עבודה זו הכינה שרה כץ האמנית כהומאז' לאמה המנוחה, בחירה שיש בה מן הסמליות, ההפנמה, ואף מן התובנה והחמלה.

בתערוכה "דיוקן: אם" כתבה האוצרת אירית לוין על היצירה "אמא" של שרה כץ: "אין בידי לתאר בפנייך יחסים של אם ובת, מלבד מה שראיתי אצל אימי: כמויות לא נדלות של עצב ושל חוסר אמון בעולם ובריחה אל המילים. לאושרי, היא הורישה לי את אהבתה לספרות וכתבה שירים יפים לילדים".[1]

טסלר כותבת בטקסט התערוכה: "בעבודותיה המורכבות פונה כץ לסיפורי התנ"ך, לעולם הטבע, הצומח והחי; לאותיות עבריות עתיקות ואף לדימויים מכמירי לב שמייצגים את השקפת עולמה הפוליטית. הדימויים שייסדו את האלף-בית הראשון, הפרוטו-כנעני, סימני יסוד מוכרים וזמינים, כמו בית, מים, שור, ראש, עשויים מענפי העצים שבחצרה ומחוטי ברזל וגבס".[2]

ואכן, בתערוכה ניכרת הניעות של כץ בין הדו-ממד לתלת-ממד, חומרים מצויים- חוטי ברזל חלודים, ענפי עצים שיש בהם מן השבריריות, אנלוגיה ל"עקידה" ולדוד והקלע או שמא בזיקה לאמירה אחרת עכשווית. פיסול בגבס שהינו פעמים רבות חומר ראשוני, אך באמנות המודרנית והעכשווית משמש לפיסול באשר הוא.

עבודות בממדים קטנים בצד עבודות גדולות, עבודה שיש בה מן הזיקה ליצירות עבר, הן ליצירות של התנועה הכנענית כשם לפרוטומות מקודשות  ברנסנס המוקדם. בעבודה זו מופיעות אותיות 'נער' בשפת קדומים.

ציור דיוקן אישה ממכרותיה של האמנית ולצדו ראש בעל החיים שנוסף מאוחר יותר ואפשר ומעניק פרשנות נוספת ליצירה. ולצדם דיוקנאות בעלי חיים, הכלבים הפראיים-מאולפים.

הציפור, הכלב, עבודות אינטימיות ועוצמתיות, מתומצתות בחוט מוחלד ובגבס, ולצדן הדמות שיש בה אפשר מן המחווה לדמויותיו המאורכות, השבריריות של אלברטו ג'קומטי. כל אלה מהדהדים אל נימי הנפש, אל הגלוי ואל הנסתר העולה ומבצבץ אל המתבונן/ת.

עבודות מצוינות, שמחה שהגעתי "אף שברגע האחרון, קודם סגירה".

תודה לנירה על השיחה עמה ועל המפגש.

---

[1] אירית לוין וד"ר דורית קידר: דיוקן: אם, תערוכה קבוצתית,  בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב, יוני 2019, עמ' 23. לטקסט מצורף גם שיר פרי עטה של אם האמנית.

התערוכה מהדהדת בהתייחסות אל יחסי אם-בת/בן גם אל התערוכה "הו-מאמא, ייצוג האם באמנות ישראלית עכשווית", 1997, אוצרות: יהודית מצקל והדרה שפלן-קצב המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן.

[2] "דר נירה טסלר: אוצרות וטקסט, שרה כץ: בכף ידך צמח עץ", סלון לאמנות, שביל המרץ 5, קריית המלאכה, תל אביב.