לילי כהן פרח-יה, כל השריטות ורודות, אוצרת: כרמית בלומנזון, מקום לאמנות, שביל המרץ, קריית המלאכה, תל אביב עד 28.11.2020

הטקסט לתערוכה "כל השריטות ורודות", נפתח בציטוט שיש בו מן המשמעות והרלבנטיות: "איננו רואים דברים כפי שהם, אנו רואים אותם כפי שאנחנו"[1]

לילי כהן פרח יה, כל השריטות ורודות,150 2020, על86, צבעים מבוססי מים על נייר

לילי כהן פרח יה, כל השריטות ורודות,2020, 150 על 86, צבעים מבוססי מים על נייר

העבודות בתערוכה מהוות ייצוג של האמנית לילי כהן פרח-יה, יש בהן מן הפנייה האישית באשר לתמות המוצגות ולאופן ההבעה של הקו וצבע המזוהים עמה בעבודותיה. קו דק על-פי-רוב שיש בו מן הרטט, אינטואיטיבי, לעתים משתבר ומשתבלל שוב בתוך עצמו… זורם, ולעתים קו עבה, שיש בו מן החומריות של השחור הדומיננטי. והצבע, הפלואידיות והטפטוף שלו לאורכו של הדף בצד צבע חומרי במאוד. לכל אלה נוסף חותם נוסף – דפים לעתים בממדים גדולים, מקומטים, קרועים קמעה, מלוכלכים בכתמי שמן, ובצדם הכתב המצורף אף הוא, לעתים ניתן לקריאה, לעתים ממאן להתפענח.

בשיחה עמה ועם האוצרת כרמית בלומנזון עולה סיפור גליל נייר. גליל שכהן פרח-יה רכשה, בשל האפשרות לעבוד על פורמט גדול. גליל הנייר הענק התגלה כמאכזב, כהן פרח-יה, קמטה חלקים ממנו וקרעה דפים. עובדת על הנייר "הלא רצוי". הנייר המקומט, הקרוע, הבלוי שעבר "התעללות" מסמן מעין ייצוג של  הדי.אן. איי, של האמנית, ומעלה על הדעת את אמני הדאדא בראשית העשור השני של המאה ה-20  בפרקטיקות דומות (למשל, שירו של טריסטיאן צארא: "כדי לכתוב שיר דאדאיסטי").

IMG_20201106_131414

בתערוכה בולטות הדמויות הנשיות, ילדות, נשים בעת שירה, נשים שמבטן ממסמר, מלא בהבעה.  ציור "אלה פרימה", מהיר, בניסיון ללכוד רגעים ומרכיבים מן המציאות. כדברי בלומנזון: "ציור אינטואיטיבי מהיר, ניסיון ללכוד מרכיבי מציאות שונים. רגע אחד בר חלוף שאינו נעצר, אלא ממשיך ומחולל, ממשיך ומתהווה, זורם, נוזל ומטפטף. העבודות אינן מקפיאות רגע אלא ממשיכות ומתהוות, ממשיכות, נוצרות ומתחברות בראשו של הצופה".[2]

העבודות בתערוכה נוגעות בפן האישי, בבני משפחה, באינטימיות, יש בהן ניסיון לתמצת התנסויות, אירועים, חוויות, שנביעתם מזיכרונות, רצונות, חלומות, שאיפות, ניסיונות, אכזבות… כל אותם רגעים קטנים של חיי היום יום, כדברי האוצרת.

לילי כהן פרח יה, אלונה אהובתי, 2020, 150על86, צבעים מבוססי מים על נייר

לילי כהן פרח יה, אלונה אהובתי, 2020, 150על86, צבעים מבוססי מים על נייר

"אלונה אהובתי", הילדה-נערה בבגד ים ורוד המסמל תום, האם היא עומדת או סיימה לשחות? דמות שיש בה מן החלום והכמיהה, ילדיות ובשלות שעומדת להפציע בה בעת.

המבט שלי כצופה נמשך כבחבלי קסם אל יצירה המוצגת בחלקו התחתון של אחד מקירות התערוכה, אף שבמבט ראשון "נמשכת" העין אל הדמויות הנשיות העוצמתיות בקיר שכנגד לכניסה. בשיחה עם כהן פרח-יה, מוזכרים מקורות ההשפעה. האלילות הקדומות, הצלמיות הקטנות, דמויות נשיות שלי הזכירו ציורי דמויות משלהי המאה ה-19 במבטן העז והבוטח, בעבודות של אמנים סימבוליסטיים ואחרים.

IMG_20201106_131453

המבט גם נמשך אל העבודות המוצגות על רצפת הסטודיו, בהן הצבע מסיבי ודומיננטי ובו מככבים צבעי הוורוד והירוק. הוורוד אשר עליו אומרת האמנית שהינו כמעין עור עבורה. וכדבריה, יש אופי ייחודי לוורוד, שהינו כמעין שפה בעודו מתערבב ומנהל שיח עם הירוק.

כהן פרח-יה מעיזה, הרישום אינו רישום מדוקדק, אקדמי, בחלק מהעבודות הקו מזכיר את הקו העצבני האנרגטי של איגון שילה, והוא חובר אל הצבע, שלעתים הינו שטוח, אוורירי כמעט ויש בו מן השקיפות, ולעתים עז וחומרי.

בציור "כל השריטות ורודות" שכותרתו נוכסה כשם של התערוכה, מוצגת רקפת עדינה, עשויה בכתב יד מהיר. הרקפת מוצגת במרכזה של הקומפוזיציה, ראשה שמוט קמעה והיא מעלה על הדעת את ציורי הרקפות של משה גרשוני, אך גם ציורים של אמניות ואמנים עכשוויים המתכתבים עם הרקפת על שלל משמעויותיה בשירה, באיורים, בדימויים של זיכרון ועוד. לציור נלווה הכתב שאינו מאפשר פיענוח וקריאה מידית.

 בעבודה "הכל פוזה מוצגת הדמות הנשית עומדת בהיפוך, נשענת על כתפיה, רגליה נישאות מעלה. את הדמות הלבושה בבגד הגוף שצבעו ורוד, מקיפים פרחים שצבעם ורוד אף הוא כמעין שלכת. כובדו של הגוף הנשען על הראש הנראה כעומד אוטוטו לכרוע תחת הכובד, מעלה שאלות באשר ל"הכל פוזה"; להשוויץ, להחצין, ואולי דווקא הדיסוננס שעניינו היעדר "גב", אחיזה, תמיכה ותחושת הביטחון.

IMG_20201106_131428

העבודה שלעיל מוצגת בין שתי עבודות המציגות ייצוגי נשים: "למדתי לצעוק" ו"תלמד אותי איך מאמינים" שתי עבודות עוצמתיות בהן עולה הזעקה מן הדמות האחת, בעוד השנייה במעין תמונת מראה הפוכה מציגה את הדמות שיש מן הרכות והעידון. באחת "למדתי לזעוק" הצעקה עולה ומתפשטת, בחלל, והקו השחור המסיבי המאפיין אותה טעון רגשית, באחרת, הקו על אף עוביו, מנהל דיאלוג עם הקו הדק, ומסמן רכות.

לילי כהן פרח יה, למדתי לצעוק, 2020, 113על83, אקריליק על נייר

לילי כהן פרח יה, למדתי לצעוק, 2020, 113על83, אקריליק על נייר

לילי כהן פרח יה, תלמד אותי איך מאמינים, 2020, 100על80, צבעים מבוססי מים על נייר

לילי כהן פרח יה, תלמד אותי איך מאמינים, 2020, 100על80, צבעים מבוססי מים על נייר

IMG_20201106_131522

IMG_20201106_131510

התערוכה כבזמן קורונה, נעשתה כולה בעת הסגר, בזמן של "100 מטרים מהבית"

עבודות ההדפס הקטנות על אחד הקירות מעלות שמחה בליבי. יש בהן מן העונג ומן הכמיהה, והן משמחות את עיני באשר הן.

תודה ללילי כהן פרח-יה ולאוצרת כרמית בלומנזון על השיחה עמן.


[1] אנאיס נין, Anais Nin  (סופרת אמריקאית)

[2] טקסט התערוכה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s