הטקסט נפתח בווידוי אישי של האמנית מיכל רכטר לויט "לא הרגשתי בלורנס בבית, הייתי שם אורחת, אורחת בארץ זרה", וגם אנו הקוראים הופכים ולו לרגע לאורחים, באותה ארץ זרה ומרוחקת שמיד תתברר זהותה.

הטקסט עוסק בזיכרון אישי ובזיכרון קולקטיבי של לויט רכטר, הכמיהה לימים אחרים, לבית, למקומות הנושאים עמם זיכרונות, "לבתים הדפוקים שהיו מול חלונה", אך גם מעין "דיבור" על השבר. "יש לי היסטוריה של התאהבות בבית ישנים ומוזנחים. בגבעת חביבה הם סימלו את ילדותי את ימי התום, את הצניעות והפשטות, הם סימלו את השבר הגדול שקורה לנו פה בארץ , עם הנהנתנות הבזבזנית וחסרת האחריות, הזלזול בכל ערך ושבירתו של כל מה שהיה יקר לנו".

אל רחוב לורנס, בניו הייבן, ניו-אינגלנד, ארה"ב, הגיעה האמנית לביקור משפחתי. לשם כך שכרה בית ברחוב לורנס, וגם ברחוב זה הבתים הישנים הנושאים עמם אותות של הזנחה שבו את ליבה. אך דווקא שם בארץ זרה מצאה את הציירת שבה, "פתאום זה התאפשר, בחושך , בבית, לבד, בארץ זרה, שם זה קרה".

רחוב לורנס, רחוב אחד מני רבים, שבתיו נושאים עמם סממני ארכיטקטורה וויקטוריאנית מסורתית האופיינית לחלק מאזוריה של ניו אינגלנד. ולויט-רכטר שואלת מה לי ולו? רחוב טיפוסי, וכפי שאוצר התערוכה יאיר ברק מציין: "לו הייתם שואלים את רחוב לורנס, היה בוודאי מציין שלא תכנן להפוך למושא לציור. הוא עצמו מופתע".

5:00 בבוקר, שעת בוקר מוקדמת. חשוך בבית. רכטר לויט מציירת באפילה את חזיתות הבתים, את העצים, את כל מה שכמעט ואינה רואה, על גבי מצע ופלטה שכמעט ואינם נראים לעיניה. פעולת הציור מתרחשת קודם הזריחה, קודם מה שהצרפתים מכנים "quotidian" היום יומי. פעולות חוזרות ונשנות, הרחוב על הקולות שבו, המולת ההולכים ושבים, המכוניות, קולות הילדים, לכל אלה כפי שמציין ברק אין זכר ב"ציורים של רחוב לורנס שהם מראות של עיוורון כפול. דימויים של עיר אוניברסיטה שוקקת, טרם פקחה את עיניה".

לויט רכטר מציירת כאחוזת בולמוס. היא עובדת מתוך אינסטינקט שכן לא ניתן לראות אלו צבעים היא מערבבת ושמה על המצע, והאלמנט הבולט הוא תנועת המכחול והחומריות של הצבע. וכמתוך וידוי אישי מרגש היא 'מציירת' במילים: "החשכה בבית שלי והחשכה בחוץ, היתה נעימה לי כמו ליטוף כמו מזור כמו התאהבות, הפסקתי לפחד לא לדייק ולא תיקנתי …זרמתי עם החושך ועם הלב שלי. הרגשתי שמצאתי אוצר שחיכה שנים שאגלה אותו. הוא כל כך פחד מהאפלה שלי הפנימית שלא העז לבוא ולומר שהוא פה. בכלל לא ידעתי מקיומו, אז רחוב לורנס בלילה או בבוקר מוקדם, הוא תמונת ראי של הנפש שלי. אני נמשכת אל החושך ואל הגוונים הנפלאים שהוא מציע, אל הרגע שבו נפתחות העיניים ומתחילים לראות ממש טוב בחושך, אל התגליות וההפתעות שקורות אז. כל אלה מרכיבים את התערוכה הזו".

הרחוב כמרחב אוטופי אך גם דיסטופי בעיר המודרנית מקבל ביטוי ביצירות אמנות, בספרות, שירה ויצירות קולנועיות. הרחוב הינו חלק מהתפיסה המודרנית, יש בו מן הכמיהה לשוויון, לזכות להתהלך בו ללא חת (באוטופיה לפחות). דימויי הרחוב על שלל מראותיו והקולות שלו עולים בצורה משמעותית במאה ה-19 בעבודות של אמני התנועה האימפרסיוניסטית- קלוד מונה, קמי פיסארו, אוגוסט רנואר, ברת מוריסו ואחרים. המראות שלעתים מקבלים ביטוי חוזר ונשנה בעבודות שלהם בשעות היום השונות. או המראות בהם עוסקים אמני הקבוצה הפוטוריסטית באיטליה בראשית המאה ה-20 או אלו שיש בהם מן הניוון והשיקוץ ביצירות של האמנים האקספרסיוניסטים בעשורים (בעיקר) הראשון והשני של המאה ה-20, אך גם לאחר מכן.

ואולי דווקא כמו במסה הפואטית של איטלו קאלווינו "הערים הסמויות מעין", רכטר לוויט נוגעת כאן באותם מחוזות עלומים, ובאמצעות ההתבוננות פנימה אל מחשכי הלב והנפש, מעלה אותם אל קדמת התודעה. "וגם בפנים אתה מגלה דברים רבים שלא הצלחת לשחרר במשך השנים ודווקא בזכות החשכה החיצונית והיכולת לראות בתוכה, לראות בחשכה אותי…". שכן כמו המשוטטים למיניהם אליהם אני מרבה לחזור בכתיבתי – גיום אפולינר, ולטר בנימין מישל דה סרטו, רכטר לויט משוטטת בנבכי הנפש, וקורמת להם עור וגידים בציוריה.

תודה לאמנית מיכל רכטר לויט על הטקסט שלה ושל אוצר התערוכה יאיר ברק.