"מתווה לגוף", שם התערוכה של האמנית שרון פידל שם שיש בו מכפל המילה, ההתייחסות. מתווה – סקיצה, או שמא התניה לגוף, הסיגוף שלו?
אוצרת התערוכה אירית לוין כותבת בטקסט הנלווה לתערוכה: "מקבץ עבודותיה של שרון פידל בתערוכה, נוצר בשנת 2019 בתוך מחברת קטנה שהיא מעין כמוסה של מקום וזמן – רשמים וחוויות שספגה כששהתה באשפוז יום במחלקה להפרעות אכילה, בשל השמנת יתר בעקבות השתלת לב שעברה".
הגוף, דימוי הגוף, מישטור הגוף, דימוי היופי, מילים שמלוות מאמרים, דימויים, דמויות מוכרות וגם אלמוניות (והכוונה לנשים וגברים כאחד).
העבודות בתערוכה נעות בין רישום קווי המרמז על גבולות הגוף לבין רישום מעובד, בו יש דגש על משחקי האור וצל ועל הנפחיות. יש בהן מן ההתבוננות הפנימית המרגשת, אך גם הומור ואפשר גם הלקאה עצמית. המילה הכתובה שמשמעותה ניכרת אף היא, מצורפת לעתים בגוף העבודות.
פידל התמסרה למלאכת הרישום, מלאכה שיש בה מן המחויבות האישית בזמן ששהתה באשפוז יום. העבודות האינטימיות והקטנות בממדיהן, מגלות קמעה מן המתרחש בין הזמנים –באותו אזור של דמדומים, בו ניתן להתמסר ולו להרף עין למשהו שאינו מותנה ע"י סדר יום נוקשה – מפגשים עם הצוות הרפואי, סדנאות, שיחות אישיות וקבוצתיות ועוד.
תהליך העבודה עליו כותבת לוין משלב בין חומרי גלם להם דאגה פידל מראש בביתה לשם עבודה במרכז, ויש בו מן המיזוג של מקטעי גוף בצד הפקעתם מהגוף הספציפי ושילובם עם פרטי חלל ומקום המאפיינים את המרכז.
בחיבור זה שיש בו מעין הזרה, ניכרת תחושת הריחוק מהגוף, הגוף המשתנה, שדימויו מאזכר את דבריה של פידל "הזיכרון שלי של 'גוף של לוויתן' אינו מרפה ממני, כמו גוף שנפלט ממקומו הטבעי, מטל על הגוף, המשקל הסגולי כבד ולא מאפשר תזוזה".
נעמי וולף בספרה מיתוס היופי עוסקת בדימוי הגוף, בניתוחים קוסמטיים, בהתניות החברה באשר לתפיסת גוף אידיאלית.
את הפרק "רעב" בספרה פותח ציטוט מורכב ולא פשוט: "ראיתי כיצד מושמדים המוחות הטובים ביותר של דורי בידי שיגעון, כשהם מורעבים…" – אלן גינזבורג, "נהמה"[1]
להפרעות אכילה שמות רבים: אנורקסיה, בולימיה ועוד. תמונת מצב לא פשוטה: אנורקסיה הרעבה ל"מוות", בולימיה – אכילת יתר והאבסה, וכמו שכותבת נעמי וולף אנורקסיה ובולימיה הן חוליים נשיים. בין 90% ל-95% מהסובלים מאנורקסיה ומבולימיה הן נשים. אז נשאלת השאלה למה? אולי כפי שטוענים בשל דימוי הגוף הרצוי" המוצג באמצעי התקשורת, אך זמנה טוויגי שאת המראה שלה חגגו בשנות ה-60 חלף זה מכבר, אז למה? שהרי אם נחשוב על דימויי הגוף היפה אצל אמנים כפיטר פול רובנס, או דימויי הגוף הנשי בארצות המזרח הקרוב נמצא את הגוף הדשן, המלא. (אבל אני מסייגת, שכן ניתן למצוא גם דימוי גוף אחר, שדוף ומורעב אצל אמנים כלוקס קרנך). ואף זכורים לי מלימודים הקשורים לימי הביניים על נזירות המרעיבות עצמן כאמצעי להגעה לאיחוד עם רוח הקודש, כך שהרעבה שקיבלה בימינו שמות כאנורקסיה ואחרים, הינה מקדמת דנא.
בעבודותיה של פידל כפות הרגליים המסמלות אחיזה על הקרקע מקבלות דגש. יש בהן מן הגולמיות, ותצורת הקו נעה בין השטחה לנוכחות המרמזת על מהות הגוף. כפות הרגליים נעות, נוטות קדימה, מוצגות בתנוחות הלקוחות מעולם הבלט "פליה", מוצגות בנעלי בלט ורודות, מוארות. כפות רגליים שכאמור מסמלות עמידה איתנה, אך עם הגוף הסובל מסמנות אפשר אי-בטחון.
פידל עולה בעבודות כדמות שיש בה מן הגרוטסקיות, מרחפת, שטה/צפה לה במרחבי החלל וכמצוטט מדבריה בטקסט התערוכה: ""גוף כמו אקורדיון אנושי, שכדי להפיק מוזיקה חייב להגיע לקצה שלו".[2]
ולסיכום מצוטט בטקסט, "אני נערת קוסמים, נחתכת ונשארת שלמה, פתחתי עבור זה דף אמצע, אני שלמה"[3]
[1] מאנגלית: דן עומר, נהמה, הוצאת י. מרכוס ירושלים, 1976, עמ' 91, מתוך ספרה של נאמי וולף, מיתוס היופי על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים, מאנגלית דרור פימנטל וחנה נוה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד סדרת מגדרים,2004, עמ' 165
[2] תודה לאוצרת אירית לוין על טקסט התערוכה והדימויים
[3] כל הציטוטים מטקסט התערוכה
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 