התערוכה "העולם מלא זכירה ושיכחה",[1]כשמה כן היא עוסקת בזיכרון, במה שאפשר לזכור ואולי אף לשכוח על מנת להמשיך בחיים כסדרם.

דליה דנון, אוצרת התערוכה ניהלה שיחות עם האמנית צילה פרידמן והאמן גרי גולדשטיין, והחיבור בין שניהם והייצוג שלהם בתערוכה, הוא תוצר של ההכרה שהשניים מציעים נקודות מבט שיש בהן מן ההסכמה והשוני בנושאי העבודות שלהם.

השניים הם דור שני לשואה וחווית השואה משתקפת ביצירתם בצורה סמויה וגלויה. מצע הנייר משמש אף הוא מרכיב דומיננטי ביצירתם. אצל פרידמן דף בפורמט A4 ואצל גולדשטיין דפי ספרים ישנים. בעבודות של השניים ניתן למצוא אינוונטר דימויים החוזר ושב בהן.

הביוגרפיה האישית של צילה פרידמן נוכחת בתהליך היצירה ובדימויים המופיעים בעבודותיה. פרידמן גדלה בבית חרדי של ניצולי שואה אשר הסתירו מילדיהם את התלאות הנוראות שעברו. בעבודותיה מצוי קונפליקט בצד ניסיון תמידי לקשר בין שני עולמות נפרדים בהם היא שרויה. האחד הוא עולמה של משפחתה השומרת על המוסרת החרדית בדבקות רבה. העולם השני, שגם עמו היא מצויה ופועלת, הוא העולם בו קיים חיפוש מתמיד אחר הליכה בדרכה היא.

עבודות הקולאז' של פרידמן המוצגות בתערוכה משקפות את המבט וגם הניסיון לקשר בין שני עולמות אלו הדורשים התמסרות והתמדה, בקולאז'ים המחברים השונים: גזרי ניר, דבק, סיכות שדכן, שרבוט אוטומטי בעט פיילוט וטקסט בצרפתית יוצרים מסך אוורירי בינה לבין העולם, ויחד עם זאת מעבירים אמירה אישית וייחודית לה.

לטקסט תפקיד משמעותי ביצירתה. הוא מחבר אותה לבית אביה ז"ל, שהיה מחבר ועורך ספרי קודש בארון הספרים החרדי, ואילו היא יצרה לה טקסט אחר, סודי, שבחלוף השנים נעלם, ונשאר השרבוט האין סופי וכמעט אובססיבי. הפירוק וההרכבה מחדש מעלים בזיכרוני את השיר "כדי לכתוב שיר דאדאיסטי…" של המשורר הדאדאיסטי טריסטיאן צארה ואת פעולת השרבוט האופיינית בין השאר לדאדא ולתנועות אוונגרד נוספות.

ההתמודדות עם המגבלה האישית של תנועה וחוסר תנועה המלווים אותה לאורך חייה, הפכו את ההסתרה וההשתקה לגורמים מכוננים הן באישיותה והן ביצירתה.

ובאשר לזיכרון השואה מספרת פרידמן "ברוב השנים נמנעתי לייחס ליצירה סממנים ביוגרפים שואתיים, אך זיכרון העבר משמש כמקור השראה שבו הספק, הכאב והצער מבצבצים ועולים ואותם יש לכסות להסתיר, תוך ניסיון אשר מועד תמיד לכישלון".

"ביצירתי רבת השנים אני חוקרת  את התכנים והמדיומים השונים בהם אני תופרת ומטשטשת, וזיכרון העבר הוא מקור ההשראה. הספק, הכאב והצער מבצבצים ואותם יש לכסות ולהסתיר, בניסיון אשר מועד תמיד לכישלון".[2]

גרי גולדשטיין משתמש בטכניקת הקולאז'. הוא מתחיל את הרישום על דפים מספרים, הוא מוחק , מכסה, הורס את הטקסט הקיים,  יוצר לעיתים חור שחור.

ביוגרפיה: גולדשטיין נולד בארה"ב להורים ניצולי שואה, זרות, ניכור ואניגמטיות הם חלק מסיפור חייו ומצויים בעבודותיו. הספרים המשמשים לו כמצע שורדים למרות שהם פגיעים. העבודות הן בקנה מידה קטן, מוגדר ותחום. קנה המידה בין אמן ומצע לבין הצופה – הוא אלמנט קריטי. לאחר מכן אתה נכנס פנימה ונשאב מקרוב אל הדברים.[3]

מבקר האמנות עוזי צור כתב על תהליך עבודתו של גרי: "יושב אדם בחדרו, בדירה קטנה בעיר, ובכל יום מחדש בורא עולם מהתחלה, באותה התמודדות מול האין. בורא עולם מדימויים, מלים ומה שביניהם, שהם קצה הקרחון של משא חייו, ולעתים הם לבה רותחת…. בכל יום מחדש הוא מתקרב אל מושאו וחומק ממנו, והמרחק הולך וקטן אך תמיד נותר…. גרי גולדשטיין בורא עולם בחדר דירתו, על שולחן האוכל הוא רוכן אל הספרים המפורקים המשמשים מצע ליצירה המביאה אל שיגרת חייו את רוחות הרפאים שהורישו לו הוריו ניצולי השואה ומילדותו הדואבת, משקעי ההגירה, טקסיות רפטטיבית הנעה בין חוסן לשבירה…."[4]

דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "אצל גולדשטיין ופרידמן קיימת התייחסות למקורות יהודיים, שימוש בטקסטים, כיסויי והסתרה והשתקה של רגשות וקולות. עבודתם מעבירה תחושה של איפוק, מופנמות וריחוק. הפחד מפני הריק מתבטא אצל שניהם במילוי פני השטח של היצירה בסימנים, קווים, נקודות וכתמים. החזרתיות האובססיבית והשרבוטים יוצרים סוג של מצב מדיטטיבי, וניסיון לריפוי, לטשטוש הגבולות בין העבר להווה, בין זיכרון לשכחה במעין  טקס פולחני מאגי, המספק הגנה כל זמן העיסוק בו".[5]

תודה לצילה פרידמן על השינוע והשיחה עמה

---

[1]  יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, שוקן, 1998, עמ' 112.

[2] שיחה עם צילה פרידמן ומטקסט "מה קולאז'".

[3] התערוכה "אירועים נקודתיים: רונית אגסי וגרי גולדשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010

[4] עוזי צור, עיתון הארץ, עוצם עין אחת /  יושב אדם בחדרו ובורא עולם, 20.2.2020

[5] דליה דנון, טקסט התערוכה