בין סגר שני לשלישי ביקרנו בתערוכה "יש ריח לאמנות", החווה, חולון במסגרת לימודי אוצרות בסמינר הקיבוצים.

מכירים את התופעה עת אנו הולכים בקניון, וחוש ריח עז אופף אותנו בכניסה לאחת החנויות. פתייני ומזמין? זו החוויה שחווינו. מנעד ריחות….

בתערוכה המוצגת בגלריית החווה ובשטחי בית הספר החקלאי שמסביבה מציגים 58 אמנים ומעצבים ישראלים ובינלאומיים עבודות שעניינן ריח. יש ריח לאומנות

אז מהו חוש הריח? לו מוקדשת התערוכה, איך הוא בא לידי ביטוי בעבודות האמנות המוצגות, ומהם היתרונות והחסרונות המאפיינים אותו?

ריח אפוף בזיכרונות, הוא מסמל ומסמן זיכרון.

התמה של חמשת החושים: חוש הראיה וחוש הריח וחוש הטעם, השמיעה והמישוש זוכה לייצוג נכבד באמנות הרנסנס והבארוק, (בעיקר בבארוק ההולנדי והפלמי, מאה 17). אלגוריות העוסקות בחושים, ביניהם חוש הריח מיוצגות ע"י נימפות, מוזות או ונוס בהתאם לפרשנויות השונות, ובזו העוסקת בחוש הריח הן שוהות בטבע בין פרחי הגן.

הקורונה, המתאפיינת בין היתר בפגיעה בחוש הריח, העלתה אותו למודעות הציבורית.

במאה העשרים ניתן למצוא הקשרים בין ריח לאמנות, אף שלא רבים, וביניהן העבודה "Merda d'Artista" (חרא של אמן – קופסאות מלאות בצואה של האמן…), 1961, של פיירו מנצוני האיטלקי, שגרסה שלה אף הוצגה בזמנו במוזיאון תל אביב לאמנות.

התערוכה היא ביוזמת עיריית חולון, המארחת את הפרויקט, שיזם והגה פרופ' יהודה רוט, מנהל מחלקת אף אוזן וגרון במרכז הרפואי וולפסון, חולון.

אוצר התערוכה, דורון פולק: ״ז׳אנר ׳האלפקטורי׳ נחשב בעולם האמנות כסגנון, שהגדיר את הפעילויות של מעצבים ואמנים שבחרו להשתמש בריח כבסיס ליצירותיהם. הפרויקט יאפשר לסקור כיצד מתייחסת האמנות הישראלית לחוש הריח – שמתקשר ונחווה באמנות הרבה פחות מחושי הראייה והשמיעה״. 

בתערוכה הפיזית הושם דגש מיוחד גם על האפשרות של המבקרים  להתקרב לעבודות, קירבה המאפשרת לספוג את משמעותן החושית והמושגית כאחד.

הבחירה להציג את התערוכה ב"גלריה החווה" התבקשה מעצם היותה ממוקמת באתר לימודי חקלאי ירוק, הנטוע בלב האזור האורבני ובו מלבד בגלריה ימוקמו העבודות גם בחממות לגידולי ירק ומתקני משתלות המוקפים בשדות מוריקים וחורשות עצים.

בתערוכה עבודות של אמנים ומעצבים ותיקים (חלקם כבר אינו בחיים), יוצרים בני זמננו ששילבו את נושא הריח בעבודותיהם ואמנים צעירים בראשית דרכם שמצאו ענין בחיבור חוש הריח לאמנותם. התערוכה כוללת גם יצירות וידיאו של אמני ריח מהעולם ותצוגות אינטראקטיביות המיועדות להפעלה על ידי קהל המבקרים.

​​​​פרופ׳ יהודה רוט – אמן ואוצר שותף: "לאורך עשרות השנים בהן אני מטפל באנשים, אני מתמודד רבות עם אובדן של יכולות. הנכות של הריח והטעם היא קשה מנשוא וכרוכה בחוסר האונים, חוסר פתרון, והשפעה נרחבת וכואבת.

במתאר הנוכחי של מחלת הקורונה, אנו יודעים שהליקוי בכושר הריח והטעם הוא נפוץ למדי. איננו יודעים עדיין מדוע הוא קורה: כנראה בגלל פגיעה ממוקדת בסוג מסוים של תאים בתקרת האף, ואולי גם ביטוי לפגיעה מוחית.

אחד המקורות ליצירה האמנותית הוא הסבל. קיום או העדר הריח- חייב להיות נוכח בבסיס האמנות. בעוד שלתחושות הראיה והשמיעה יש לנו מילים, מונחים ושמות תואר מגוונים, לתחושת הריח, שלרובנו אין קושי להרגיש, יש בהחלט קושי לשלוף מילה מתאימה לתארה. לחוויה הלא ורבלית הזאת יכולה להיות משמעות קסומה, אך לעיתים דווקא מתסכלת, בפרט כשרוצים לשתף ולשוחח על ההרגשה".

התערוכה מחולקת לארבעה חלקים: תחילה – הגלריה שבמרכז החווה בה מוצגות עבודות אמנות ועיצוב העוסקות בריחות בישום, ריחות מהטבע וריחות תעשייתיים. מוצגות עבודות של אמנית תתרנית, אינדקס ריחות, מיצבים של עבודות שנשרפו על כל המשמעויות הנלוות, ועבודות הקשורות לדת ומסורת.

בחלק השני – סדרת עבודות חוץ המפוזרות במתחם החווה –ציורים ששולבו בגינת התבלינים, עבודות שעניינן הקשר לשדה, מסגרות שמפנות את הקהל להתמקד בצמחיה המקומית, פסלים עם זיקה רגשית או רעיונית לריח, ויצירות שמתקשרות לטבע ולמאפייניו הריחניים שהולכים ונעלמים מן העולם בעידן של ההתחממות הגלובלית. 

בחלק השלישי – מיצבים שנוצרו בתוך ומחוץ למכולות ניידות, שהוצבו במיוחד לשם התערוכה. כאן נכללים בין השאר מיצב לבירינט ריחני, העוסק ביצורים עתידניים, מיצב שמחבר בין צמחיית חוץ לפנים ומיצב העוסק בנושא רפואי ומתייחס בעקיפין לתקופת הקורונה.

בחלק הרביעי – סדרת יצירות שמוקמו בחממות הקבועות שבחווה. כאן בין השאר אגרטל ורדים שהוסב לפרחי שום, היכל הכביסה וההיטהרות, ומעבדת ריח ב״חממת הבועה״. 

משתתפות ומשתתפים: חנאן אבו חוסיין, אופירה אבישר, מאקי אואדה, אורית אופיצר וניצה גנוסר, שרון הללי אסא, חיה אסתר, בני אפרת, אילנה אפרתי, איתמר בגליקטר, צ׳נצ׳ל בנגה, צ׳נדלר בר, יוסל ברגנר, עתר גבע, ורדה גבעולי ואילן גלבר, נחמה גולן, דורון גזית, ברכה בייג׳ בנידה גיא, יעקב גילדור, גדעון גכטמן, אורי דה־בר, ישראל דהן, פיטר דה קופר, תומר דקל, נורמה דרימר, ניר הוד, טליה הופמן ,וולטו, ז׳ק ז׳אנו, יעקב חפץ, דורית יעקבי, אחיה כנה, רות כץ־קליין, אלי לוינגר, רג׳ול מאטה, דבורה מורג, דפנה מרגולין, שחר מרקוס, ג׳ני מרקטו, ענת נגב, אינגה פונר קוקוס, שולי פוסטן, עומר פולק, מיכל פנקס, יזהר פטקין, לימור צרור, בן קדישמן, מנשה קדישמן, צביקה קנטור, דני קרוון, ישראל רבינוביץ׳, יהודה רוט, רותם רשף, תמר שחורי, איל שיפרון, אבי שפרבר, יגאל תומרקין.
לצפייה בסיורים הדיגיטליים ומידע נוסף על שעות פתיחה >>

​להלן התייחסות למספר עבודות בתערוכה מרובת משתתפים זו:

בני אפרת, שני ציורים – Climatic Change, Fall 2046  2001 , Reunion, Summer 2056 אקריליק על קנבס + תמצית ריח עשבים – עבודותיו של אפרתקשורות להיבטים חברתיים ואקולוגיים, ומשלבות בין עבר לניבוי מדעי עתידני, הרס העולם והתחדשות. אחד הרכיבים המיוחדים והמשפיעים על העבודה, הנו ריחו הטרי של עשב קצוץ, ריח חזק המאותת לחיות ממרחק רב על זמינותו של מזון,

 בני אפרת

ברכה בייג' בנידה גיא, "זיכרון ילדות", מיצב 2020 –  שושנים שצבען וורוד מעטרות בזר בובת ילדות מרוחה בשוקולד מתוק. גיא מעלה בעבודה זיכרונות של שושנים עם ריח משכר שאביה נטע ושאמה הפיקה מעליהן ריבה מתוקה. מוטיב הטבע הדומם כאלגוריה לחיים.

ברכה בייג' בנידה גיא

​נחמה גולן, "על דרך הריח”, 2020 – מיצב קיר ריחני. האף, איבר הרחה המגולם במיצב באמצעות כ-70 אפים עשויים חומר קרמי. בשורש כל אחד מהם  מונחים עשבי תבלין ריחניים תבלינים יבשים וטריים כאחד) ההופכים לזיכרון על ריח.

נחמה גולן

נחמה גולן

ספרים/שריפה שאצלי בזיכרון מעלה את "ליל הבדולח".

איתמר בגליקטר– ״אהובה״, 2012; "אנציקלופדיה מחוררת ושרופה״, 2010;  ״סולם", 2009 – באמצעות אקט של שריפה והריח שהיא מותירה מדמה בגליקטר את אובדן החיים, הפגיעה בטבע, והיעלמותם של מאגרי מידע.  דיוקן של הגיבורה תנ״צ אהובה תומר, שנספתה באסון הכרמל, סולם שרוף שנמצא בשטח, והאנציקלופדיה העברית מחוררת ושרופה- כדימוי לאובדן שלה כסמל לתרבות הישראלית. החמסה, שנחתכה מכריכה של האנציקלופדיה העברית, תלויה כעץ ריח במכונית.

נורמה דרימר בשיתוף עם דורון פולק, ״מטע ספרים", 2020– במיצב הממוקם בכרם הגפנים בחווה, בחרה האמנית ב ח״י ספרים ונטעה אותם באדמה. דפי הספרים שמפיצים עדיין את ריחה של הספרייה ממנה הגיעו, מתערבבים עם ריח האדמה ומזכירים לנו שמקור הנייר  עדיין תלוי בהכחדת העצים שבטבע.

עתר גבע, ״אי-שקט״, 2017 -הפסל מורכב מערימות עיתונים ישראליים שסיקרו את שבוע בחירות 2016 בארצות הברית. ריח החריכה וכובדם של העיתונים, משחקים תפקיד בקפסולת הזמן אותה יצרה השריפה.

עתר גבע

צ׳נצ׳ל בנגה, "תבלינים מהגרים", 2020–  מיצב ובו משתלשלות מהתקרה  קופסאות עץ שבכל אחת מהן תבלין אחר. ריחות התבלינים היו חלק בלתי נפרד מזיכרונות הילדות של האמן יליד הודו, והם ביטוי עמוק לזהות התרבותית הבנגלית שלו. באחת הקופסאות, יש מלח שהינו חסר ריח ומנטרל ריחות רעים ואף משמש כסגולה נגד עין הרע.

יוסל ברגנר – ״מנורת בשמים״, 2015 – ציור שמן על בד -כלי הקודש היהודיים בעבודותיו של ברגנר מייצגים את המעבר בין סמלי היהדות הגלותית לישראלית. השימוש בכלי ההבדלה, שמדומים בעבודה זו למגדלים בשמיים, וריח הבשמים, שבוקע מהם, מביע את המעבר בין קודש לחול. 

למעלה יוסל ברגנר, למטה ישראל דהן

ז'אק ז'אנו, "ספינה", 2020 – הסירה העשויה מענפים ריחניים משתייכת לסדרת היצירות המסמלות תנועה ונסיעה מתמדת ממקום למקום. בין ענפיה מסתתרים מבני בתים מסורתיים סמליים, שהשראתם מעיר הולדתו במרוקו ומקברי קדושים בארץ.

ז'אק ז'אנו

חיה אסתר, ״בְּסוֹד הָרֵיח״, 2002– ריחו של בושם טוב כמשפיע על התעוררות האהבה ומעניק השראה. "בספר הזוהר הריח הוא סוד הארת החכמה, התענוג, והשמחה. ובמדרש נאמר,'כל השירים שאמרו לפניו ריחות היו'. רקמת הציפורן על יריעת הבד, זורמת, ריתמית, ואינסופית וריחה משכר וממכר. כן התפילה העתיק ועליו נייר שעשיתי ביד, ועליו כתוב בכתב רהוט קטע מספר הזוהר וצירופי אותיות, מטעין את המיצב עומק ומשמעות נוספים. עבודת הנייר מנכיחה שפה רוחנית שעליה גם צירופי אותיות ללא משמעות.  זה צירוף אותיות ללא משמעות סמנטית, על פי ובהשראת ספר יצירה. זו שפת הרוח באי שְׂפתה הנארגת בהוויה. הריח מבטא את המפגש בין חומר לרוח והכלתם זה בזה".

מאקי אואדה – ״משחקי ריח ואמנות", 2019-2008 – אואדה, אמנית ריח שחיה לסירוגין ביפן והולנד, פיתחה מערכת ייחודית של התייחסות לריח ומתמקדת בחוויה הטהורה של ההרחה מעבר להקשר המידי. ספרה ״משחקי ריח״, שהשקתו הבינלאומית היא במסגרת התערוכה בישראל, מסכם את עבודתה.  בתערוכה היא רוקחת ויוצרת ריחות, שמשקפים ריחות של ילדות, של זהות אישית, של זיכרון, תמונות מההיסטוריה, וחוויות של מצב רוח.

חנאן אבו חוסיין '״מחווה לאמי, 2020 " –מיצב במכולה המוקדש לדמותה של אמה, שחלתה לאחרונה. מקיר אחד מוציאה האמנית צינורות של מיכשור רפואי ובהם יצקה שמן זית, שמדיף את ריחו של הכפר כדימוי לתרופות טבעיות שהכירה מבית אמה. הקיר שמנגד בנוי משמיכת בית חולים גדולה אליה הוצמדו עם סיכות בטחון תחבושות טבולות בגבס מלווה בריח מאיים של בית חולים. בעבודותיה עוסקת חנאן אבו חוסיין בנשיות ובפמיניזם. השימוש בתחבושות במיצב הנוכחי מתכתב עם התחבושת הנשית המדממת.

דבורה מורג, ״ניחוח ילדות״, 2002 –  חלק מסדרת העבודות "אריזה משפחתית" שכוללת אובייקטים עטופים בשקי יוטה ופשתן גס. השקים משמשים להעברה של פולי קפה ממרחב הגידול שלהם למרחב הצריכה, הגילום של סדר חברתי קפיטליסטי. ריחות הזיעת  של הפועלים והקפה הספונים בשק "משמרים את העמל" הכרוך בגידול המזון וניודו.

דבורה מורג, ברקע, צ'נצ'ל בנגה

שחר מרקוס ״סביח", 2006 עבודת וידאו – פעולת ציור על סביח באמצעות שימוש בחומרי המזון הריחניים המוכרים של הישראליות כשהם מועצמים לממדי ענק: פיתה ענקית עליה מפזר מרקוס כמויות עצומות של חצילים מטוגנים, ביצים קשות, טחינה, עמבה, חריף, פטרוזיליה וסלט. הווידיאו מתעד את תהליך המיצג – הליכה סיבובית מסביב לפיתה במעין ריקוד טקסי שמעלה אסוציאציות לטקסים בעתות קדומות. הריח כמובן הוא חלק בלתי נפרד מכך.

ריח, מקום, זיכרון בשתי העבודות שלעיל – של ג'ני מרקטו ושל צביקה קנטור –

ג׳ני מרקטו Smell You Smell Me  וידאו, 2003 – פרויקט אמנות עבור הטלוויזיה ששודר בקנדה ובו אנשים עונים לשאלות שקשורות לחוש הריח תוך חשיפת סודות אישיים על הקשר שלהם לריח. זיכרונות של ריח ומחשבות העוסקים בקשר בין הממד האישי והזהות התרבותית של המקום, והקהילה לה הם שייכים.

צביקה קנטור'.״ריח מולדת״ –  2020.סבתי ביאנקה שוורץ ילידת רומניה הגיעה לישראל, ובעומדה נינוחה בשער פלמר בחיפה חשה במפתיע ברסס הדי די טי. לימים סיפרה: ״נוצר לי היפוך ריח ״, ״נעשיתי לחרק״ ולבסוף אמרה: ״עדיף למות כמקק אבל במולדתנו״.

אינגה פונר קוקוס, "אין כוורות שחורות 3/2, 1994 –העבודות עוסקות במעורבות של האדם בטבע ובאנלוגיה בין שתי מערכות: טבע- תרבות. דרך הדימוי האורגני, הכוורות, המוצג בו זמנית בצד דימוי מעשה אדם, עולים מאפיינים ותיפקודים אנושיים – פעלתנות, חריצות, ייצור ועשיה, מלחמת קיום, כמו גם היררכיה חברתית. מושגים כמו תא, אורגניזם, סדר, חוקיות הם פועל יוצא מצורות הטבע, החוקיות של הטבע ומעשה האמנות עצמו.

אינגה פונר קוקוס

יהודה רוט / אופירה אבישר2020'  מיצב משותף הכולל : ​​אופירה אבישר, ״המדור לכיבוס קרובים״ – אנשים מצוירים על סרבלים מסומנים בסימני כביסה המשולים לתכונות אנושיות שאותן אפשר לפענח על פי לוח המיקרא התלוי. בתחילת המסלול נודף ריח רע המרחיק את המבקרים. בסיום המסלול מגיעים המבקרים למכונת הכביסה בתוכה מסתובבים ומתנקים באור, בצבע ובריח טוב האופף אותם ומשכיח את הריח הרע.  יהודה רוט – ״מלכות שמיים״ / Laundromat. מכונת כביסה שמסתובבת ומנקה בגדים שמדומים למחשבות, למילים ולמעשים. לאחר פעולה זו נתלים הכבסים ליבוש בחממה לשימור מעל הצמחים כמטפורה לצמיחה ובנייה מחדש. השטיפה, ההרתחה, הסחיטה והייבוש מתקשרים תכונות אנושיות חברתיות:  רגישות, רגזנות, אמפתיה, בלבול, השכלה, שטחיות.

רתם רשף, אדמה פרומה, 2020 – רשף מתייחסת לסוגיה עליה מרבים לדבר בשנים האחרונות ובעיקר בתקופה זו. הקשר בין ניצול האדם את משאבי הטבע, לבין האפשרות להפריה הדדית, שיקום ותיקון הפגעים הנעשים בסביבה בידי האדם. המיצב מבליט את הפער בין טבעי למלאכותי באמצעות רבדים שונים של צמיחה וכיליון. מרכיבי העבודה: מכולה ובה מיצב ציורי המעלה ניחוחות צמחיה ואדמה. המכולה נטועה בתוך גבעה מלאכותית פורחת, שנוצרה במיוחד. שביל הגישה אפוף בריחם המשכר של צמחי תבלין, שזה עתה נשתלו. 

 רותם רשף

תמר שחורי, ״סֶנסאוֹפסֶנט״ ריח תלוי מקום. מיצב טקסטיל/ם, 2020 – רימון, תאנה, אקליפטוס, חלודה, חומץ, כותנה, משי, מֵלחים, בחבילות קשורות היטב ומתיישנות באור השמש. שחורי – אמנית מולטימדיה ומדענית, הקימה בתערוכה שולחן עבודה בתוך חממת ״הבועה״ שבחווה החקלאית. ל״בועה״ היא מזמינה את הקהל ללמוד על הריח תוך מדרג של חמישה שלבים..

מנשה קדישמן, "ציורי הנפיחה", 2003 – (ארבעה רישומים בטוש על צלחות קלקר). ציורי הנפיחה ההומוריסטיים של קדישמן מביעים את ביקורת על הממסד האמנותי. הריח והפרובוקציה בעבודות הם חלק מהקריקטורה ומהאלמנט הסאטירי שלהן, הם חוברים לעבודתו של גדעון גכטמן, "מחראה", 2014, עבודה שנוצרה במיוחד לתערוכה שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל ביזמת חברת "חרסה", ולדידי מתקשרים לעבודתו של פיירו מנצוני.

מנשה קדישמן

יגאל תומרקין ונחמה גולן מגלמים בעבודותיהם את האף "החוטם" בדימוי ובכתב.

 יגאל תומרקין, "על החוטם", 1987 – האף עבור תומרקין הוא איבר בוחן, סמל לאישיות, ואךפשר סמל יהודי. שני מאמרים אותם כתב ואייר תומרקין בנושא החוטם, מי ש״נושא״ אותו, ובחוש הריח שממזג חיים ומוות. האחד פורסם ב״ידיעות אחרונות״ ב 1987 תחת הכותרת ״חשבון נפש״, ובו הוא מהלל את החוטם, מפרט את מעלותיו, ורואה בו איבר רגיש, מיוחד ופרברטי. השני התייחס לרומן רב המכר ”הבושם – סיפורו של רוצח״, שכתב הסופר הגרמני פטריק זיסקינד ב 1985.

ולסיום בין פשט לדרש – בין חוש הריח באמצעות האף לבין הפרדס כמדיף ניחוחות פריחה אך גם עוסק תורת הסוד בעבודתו של דני קרוון

דני קרוון. ״פרדס זמני״. 2007/2020 . מיצב שהוצג לראשונה בחזית מוזיאון תל אביב . פרדס – הוא סיפור תלמודי על ארבעה חכמים שנכנסו לפרדס תיאולוגי. פרדס – גם כינוייה של תורת הקבלה, הגדרה של גישה זהירה להתפתחות רוחנית הנעה מהפשט אל הרמז, הדרש ובשיא אל הסוד. משמעות המילה היא גם גן העדן. לפרדס משמעות כמרכיב בולט בהתיישבות החקלאית של הארץ.

דני קרוון

תודה לדורון פולק, פרופ' יהודה רוט, דרורית גור אריה ושמעון קריסטל

כתובת: רח' הנחושת 1 פינת רח' המלאכה, א.ת חולון,

שעות פתיחה: ימים ד', ה' – 17:00 – 20:00,

ימים שישי ושבת – 10:00 – 14:00,

הכניסה לגלריה ללא תשלום

את הקמת התערוכה ליוו חברת אייר טופ בע"מ –המתמחה בשיווק ומיתוג באמצעות ריח וחברת תורפז תמציות בושם וטעם בע"מ.