בתערוכות המוצגות בגלריה זו אני נעה מהפרט אל הכלל ובחזרה אל הפרט; מתערוכת היחיד של יעל תורן ולאחריה התערוכה הקבוצתית "קנופי" ובחזרה אל עבודת הווידאו "קלפי" בחלון הראווה השייך לגלריה. באופן מפתיע או שמא לא, לאחר קריאה, לבטים תחושת הבטן שלי- שתי התערוכות אותן אוצרת נועה שיזף, נעות בין התחומים, בין המקודש לארצי ובין הספירות השונות.
"אוואטאר" | יעל תורן – תערוכת יחיד
התערוכה "אוואטאר" נעה בין הממדים – בין הממשי לווירטואלי, בין מדיה שונות – חומר (חימר – חֵמָר וחֹמֶר),[1] נייר ועבודת וידיאו. שם התערוכה "אוואטאר" העלה בזיכרוני את סדרת האנימציה בטלוויזיה בה נהגנו לצפות לפני למעלה מעשור. דמויות בעלות כוח טלקינטי והיכולת לנוע בין הממדים, זהויות וישויות והשפעה מרחוק, לצאת מהמציאות המדומה אל העולם הממשי. בתערוכה מוצגות שלוש עבודות: עבודת הווידאו טרה קוטה, "סאקרום", "אבק אדם".
"טרה קוטה", בעבודת וידאו זו בונה תורן מציאות מדומה באמצעות עבודת אנימציה תלת-ממדית. האמנית מבודדת דימוי של חייל אחד מבין אלפי החיילים שבצבא חיילי הַטֶרָקוֹטָה של צ׳ין שה-חואנג, קיסרה הראשון של סין (260-210 לפנה"ס), ליד העיר שי-אן במחוז שאאנשי, ויוצקת בו חיים באמצעות תנועות נשימה המכניסות בהדרגה את הצופה למצב מדיטטיבי. לעבודה נלוות אוזניות המאפשרות לצופה להתמסר לפעולת השאיפה-נשיפה המכשפת.
"סאקרום", מודל תלת ממדי שתוכנן על ידי תורן למדפסת חֵמָר דיגיטלית באנלוגיה לעצם הסאקרום המצויה בגוף האדם. בדומה לעבודה הנראית במבט ראשוני כפיסול, כך גם המילה "סאקרום" נושאת עמה משמעות כפולה. סאקרום – sacrum: המילה sacra – מקודש/ת מלטינית ו"סאקרום" – עצם העָצֶה הממוקמת בגב התחתון. בנוסף, המודל התלוי על קרס דייגים, נע סביב הציר שלו, מתעתע בעין הצופה בהיותו נדמה ולו לרגע כמגלם בחובו פני אדם.[2]
"אבק אדם" היא סדרת עבודות נייר אשר אף הן מתעתעות בעין הצופה, נדמות בה בעת לבן אנוש/מעופף/דמות פרעונית? עבודה שיש בה מן פוטנציאל ההשתנות במהלך השנים, עת קורוזיה מאכלת את הנייר ומדמה אותו לאבק "אבק אדם".
נועה שיזף: "ראשי הנייר המרכיבים את הסדרה נוצרו בסדנת נייר בגליל בטכניקה מסורתית שמקורה לפני כ 300 שנה. רגע לפני הכנסתם של הראשים למכבש, אז עוד היו חלקים ומושלמים בצורתם, הפעילה עליהם יעל שתי פעולות פולשניות המשחיתות את הפנים החלקות. פעולה אחת מידית – צילוק פני השטח הלבנים. בפעולה השנייה יצקה יעל כבר תהליך הפקת הנייר אבקה שנוצרה מריסוק שאריות מתכות בהן נעשה שימוש בתעשיית הנשק; פעולה אלימה וסמויה מעין המתבונן שתבוא לידי ביטוי רק בעוד שנים רבות, כאשר החלודה ״הזוחלת״ לאיטה בין סיבי הנייר תכרסם את הפנים הלבנות. תהליך אנימטיבי נצחי כמעט, נוכח-לא נוכח, אוצר בתוכו את פוטנציאל הבעבוע הרוחש מתחת לפני השטח". (ציטוט מהטקסט של נועה שיזף)
[1] האקדמיה ללשון העברית – רבים משתמשים במילה חֵמר במשמעות clay, אדמה המשמשת לקדרות – במקום במילה חומר. https://hebrew-academy.org.il/2011/03/23/%D7%97%D6%B5%D7%9E%D6%B8%D7%A8-%D7%95%D7%97%D6%B9%D7%9E%D6%B6%D7%A8/
[2] בדת הרומית הקדומה "סאקרה" sacra היתה קשורה לפולחן האלים. אם כי היו גם "סאקרה פריבטה" sacra private וכן "סאקרה פובליקה" sacra publica. בהתייחס לתועלתו של הפרט, משפחתו, מולדתו….
קנופי | תערוכה קבוצתית ג'ולי אבישר | צביקה אלטמן | יאיר ברק | אסף גברא| ליטל דורצ'ין | אפרים ווסה | אורה כהן | דבורה נצר גרינברג | דורון עובד | אידית פישר כץ | נועה שיזף | נעה שחף שמחיוף | לימור תמיר
גוף, עור, הנראה והסמוי מן העין כל אלה משמשים יחדיו בתערוכה "קנופי". בעבודות בתערוכה במדיה שונות מופיע הגוף על מופעיו השונים, הגוף הטורסו (אפרים ווסה), הגב המיוסר (דורון עובד), היד המנהלת דיאלוג משל עצמה (יאיר ברק), הגוף המתעתע בנראות שלו בין הנשי לגברי להרמפרודיטס (אורה כהן), עולם הצומח, האדמה הים כל אלה מופיעים בתערוכה "קנופי", ששמה נגזר מארונות קבורה במצרים הקדומה, ומתהליכי החניטה שהיו נהוגים בה על מנת להבטיח את דרכם של אלה שאינם. וכל זאת בעבודות צילום, וידאו, ספרים, המזמנות מן הצופה להתקרב ולגלות.
אפרים ווסה – ללא כותרת- הזרקת דיו על נייר ארכיוני – 2018_1
נועה שיזף, האוצרת: "התערוכה קנופי מתבוננת על הדיבור שבין הפנים והחוץ של הגוף; מתחקה אחרי המרחב שבין מח העצם – ליבת הגוף, אל פני השטח של העור שבא במגע עם החלל אותו מפלח הגוף בתנועתו. העבודות המוצגות בה מזמנות מבטים שונים על השפה שמנסח הגוף מול עצמו לבין העולם; גוף אנושי או וירטואלי, פניו של שד (Jinn), הספר כגוף, גבר/אשה/גבר, גופו של צמח או גופם של האדמה והים; כולם אוצרים בתוכם משהו, סודי או גלוי, הבא לידי ביטוי באמצעות שפת סימנים אישית, פרטית שמדבררת את המשהו הזה החוצה". (ציטוט מהטקסט של נועה שיזף)
דימויי הגוף המצוי בין הנגלה לעין המתבונן לבין מרכיביו השונים, העלה במחשבתי את הפילוסופיה הניאו-פלטוניסטית בה עסקתי בזמנו בהקשר לרנסנס האיטלקי, לאקדמיה הפלטוניסטית של פירנצה ולדמויות שהיו בה: קריסטופורו לנדינו, פיקו דלה מירנדולה, אנג'לו פוליציאנו וכמובן ההערצה למרסיליו פיצ'ינו, אותו מורה נבוכים לסנדרו בוטיצ'לי ולעבודות שלו העוסקות באידיאה השמיימית, ברוח וביצר, המגולמים בין השאר בגוף ובחלקיו המשויכים לרוח ואלו הקשורים ליצר, לארציות, לאדמה ולחומר.
פרויקט סרט לילה – קלפי, דורון פישביין –בסרט ״קלפי״, המוקרן בחלון הראווה של הגלריה במסגרת פרוייקט ״סרט לילה״ דורון פישביין מבצע פעולות שונות באמצעות קלפי ישנה אותה מצא לאחר אחת ממערכות הבחירות האחרונות. תחילה הוא מדמה את הקלפי לסדין, ולאחר מכן מציב אותה על כן תווים ומדמה אותה למעין פרטיטורה, ובהמשך תולה אותה על קיר הסטודיו ומשתמש בה כמסך עליו מוקרן הסרט ״לה דולצ'ה ויטה״ של פדריקו פליני. בשיאו של המהלך הופכת הקלפי למצע ציורי עליו הוא מבצע פעולות אקספרסיביות המקצינות את נראותו של סמל של המדינה המודפס במרכזה.
תודה לרונית רוט חדד ולנועה שיזף על השיחה עמן ועל חומרי התערוכה
[2] בדת הרומית הקדומה "סאקרה" sacra היתה קשורה לפולחן האלים. אם כי היו גם "סאקרה פריבטה" sacra private וכן "סאקרה פובליקה" sacra publica. בהתייחס לתועלתו של הפרט, משפחתו, מולדתו….
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 