שתי תערוכות במקום לאמנות, שתיהן עוסקות בדרכן הן במיטעני זיכרון. האחת זו של רובינשטיין, זיכרון אישי, האחרת זו של ונונו, משיקה ונעה בין הצירים – אישי ובקולקטיבי.
פותחת תחילה ב-ליטל רובינשטיין, "עריסתו של ניוטון, אוצרת" דניאל צדקה כהן, קריית המלאכה, תל אביב, 6.5.2021-5.6.2021
תערוכת יחיד של רובינשטיין המתייחסת לזמן שלאחר הלידה – זמן שיש בו מן רוממות הרוח אך גם, הפחד, אי-הוודאות… כמצב כאוטי שיש בו מן השיבוש.
במיצב של רובינשטיין מופיעים אביזרי עזר המוכרים לכל יולדת טרייה, שתפקידים לסייע ולהקל על האם שזה עתה ילדה, ועל העולל, אך הם נושאים עמם תחושה מורכבת של עוצמה בצד פספוס.
"עריסתו של ניוטון" הכותרת ממנה נגזר שם התערוכה, כמצוטט בטקסט התערוכה: "משחק שולחן פיזקלי על שם אייזיק ניוטון מנכיח סדר קבוע של פעולה ותגובה מתמדת…"
בתערוכה רדי מייד שעבר שינוי ונוכס על ידי האמנית למטרות התערוכה, כדור פיזיו מצופה בקטיפה שחורה, מנשא מוגדל הפרוס על הקיר ומקורו בסירת גומי, ומנגד משאבות חלב מפורצלן השואבות את קיר הגלריה.
ג'וזיאן ונונו, בקולנוע הקרינו את 400 המלקות | The 400 Blows was Playing at the Cinema, אוצר: ניר הרמט, מקום לאמנות, קרית המלאכה, תל אביב 5.6.2021-6.5.2021
גוף העבודות של ג'וזיאן ונונו עוסק בזיכרון! זיכרון אישי, זיכרון קולקטיבי, עקבות, סימני דרך באשר לעברה האישי. נקודת המוצא לעבודות – הסרט "ארבע מאות המלקות", 1959 של הבמאי הצרפתי פרנסוא טריפו.
בתערוכה זו בה מתקיימים בכפיפה מדיה שונות – ציור, רישום, וידיאו ומיצב, נקודת המוצא היא הפריים שהוקפא ובו חדל לכאורה הזמן לפעול – דיוקנו של אנטואן עומד על שפת הים, ומה יהיה עמו בעתיד אין ידוע.
ונונו רשמה נקודת זמן זו את דיוקנו של אנטואן, אין סוף פעמים, ומה שבסרט מסמל סימן שאלה באשר לעתיד, מסמן אצל האמנית התחלות – שיש בהן מן ההפתעה, התוחלת ואפשר התקווה? ובנוסף, זיהתה בסצנה זו הקשרים ביוגרפיים, וזו וחייה היא הפכו לאחת; עת מציאות ובדיון חברו להם יחדיו והפכו לזיכרון חי אצל האמנית, אך זיכרון שעבר שינוי והוא מפוברק, אף שיש בו סממנים אמיתיים.
כאן נוקטת ונונו במהלך מעניין – בבניית זיכרון שאינו זיכרון ממשי – היא משחקת בכך למטרותיה כדי ליצור הזדהות מטעמו של הצופה, וניסיון להפוך אותו לנותן עדות באשר להיסטוריה.
ומה זו היסטוריה?
"ההווה בוחר לעצמו את עברו, מחבר לעצמו היסטוריה", כך כתב סטפן מוזס בדיונו בולטר בנימין. כתביו של בנימין טעונים בזכור במושג ההיסטוריה, כפי שמוצג ב"מחזה התוגה הדרמני" שלו במחקר מ-1924, בו שלל את ההיסטוריוגרפיה הגרמנית דאז שעסקה בתיאור "עובדות" אובייקטיביות לכאורה.
ונונו בדומה למופיע במסה זו של בנימין מטעינה את העבר, ובמקרה זה את הסצנה האחרונה בסרטו של טריפו במשמעות חדשה.[1]
ונונו, ילידת ליון, צרפת, עוסקת בתערוכה במסע האישי שלה, במעבר ובהגירה מארץ אחת למשניה, בשייכות ובשפת האם – צרפתית והשפה השנייה, עברית. בעבודותיה כפי שמצוין בטקסט התערוכה: "העבודה שלי אינה נכנסת תחת קטגוריה אשר מציבה גבולות. אני מבקשת למוסס את הגבול שבין מציאות לפיקציה, לא רוצה לתחום. אני לא פועלת מתוך או אל קטגוריה".
[1] סטפן מוזס, "מודל ההיסטוריה התיאולוגי-פוליטי של ולטר בנימין", זמנים, 38, קיץ 1991, עמ' 17.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 