הצייר דוד ניפו ושתי הצלמות – יעל רוזן ואלה ברק מזמינים אותנו הצופים להתוודע למשפחות, מוכרות ואנונימיות המוצגות בחלל מוזיאון נחום גוטמן.

דוד ניפו מציג משפחת אצולה אירופאית, משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, ציור המלווה בעבודות רישום. בכך הוא מאזכר מסורות עבר עת מלאכת הציור שימשה בתפקיד  "העין" המתבוננת ומייצגת את מהות המוצג/ת.

ניפו עובד בדרך האופיינית לציירי ה-Old Masters בימים עברו. פורטרט מוזמן, המשפחה לבושה כמתבקש, עבודות רישום המשמשות כהכנה לציור המוגמר. יש בציור זה מן ה""Grandeur כפי שאומרים בצרפתית, מן הגדולה…הדמויות "גדולות מן החיים" ובאידיאליזציה .

יעל רוזן מציגה משפחות ישראליות מוכרות – כאלה שפניהן ושם המשפחה מסמלים עבור רבים ישראליות, מקומיות ועוד. לעומת זאת אלה ברק מציגה מהלך שונה. ייצוג של משפחות ברגעים אינטימיים הנעים בין ממשות לבידיון,

בכל העבודות יש מן המציצנות – הצופה הופך ל"מציצן" מרצון או שלאו, נוכח העבודות המוצגות, תמונת דיוקן חברתית, תרבותית וכמו בצילומיהן של רוזן וברק, מקומית.

ייצוגם של רמי מעלה בדיוקנאות ארוך יומין. אם נחזור אחורה לדיוקנאות של קליאופטרה והפרעונים, ולייצוגים של קיסרים ברומי הקדומה. או לייצוגים נפלאים של אפיפיורים וקרדינלים בעבודות מידי רפאל וטיציאן בין המאות 16-15.

הדיוקן יכול להיות דיוקן המייצג דמות כלשהי- גבר/אישה או ילד/ה ואף של בעלי חיים, וישנם הדיוקנאות הקבוצתיים כפי שניתן לראות בחצרות מלוכה דוגמת זו של משפחת גונזגה ב"קמרה דלי ספוזי", מנטובה, איטליה במאה ה-15או בחצרות מלכי ספרד לדוגמא, במאות ה-16 וה-17.

שינוי בתפיסת הדיוקן כמייצג רמי מעלה או דמויות מהבורגנות הגבוהה אירע בהולנד של המאות 16 ו-17, וזאת מסיבות דתיות. עם המעבר של חלק ניכר מהאוכלוסייה בהולנד לדת הפרוטסנטית, פינו ציורים המייצגים סיפורים מהברית החדשה את מקומם לסוגות אחרות – והדיוקנאות זכו לייצוג ניכר בהולנד הבורגנית, אף שבמקביל עלו סוגות נוספות כגון טבע דומם ונופים. מעניין לציין שבהולנד דאז אנו מוצאים דיוקנאות נפלאים של "עמך" כמו למשל בעבודות של פראנס האלס (למשל, ה-Malle Babbe), בצד ייצוגים של דיוקנאות קבוצתיים בעבודות של האלס, רמברנדט (מציינת עבודה אחת "משמר הלילה") ועוד…

בדיוקנאות אלה ואחרים, קודם להמצאת המצלמה, עמלו האמנים בהעלאת הדמויות ובייצוג שלהן במדיית הציור, לעתים באידיאליזציה, ולעתים פחות. מאפיינים כמו הצגת היררכיה משפחתית או שלטונית, קשרים ויחסים בין הדמויות, מלבושים המעניקים הוד והדר ואף משרתים נלווים, היוו חלק משמעותי בסוגה זו.

עליית הצילום בשנות ה-30 של המאה השמונה עשרה בצרפת ובאנגליה כאחד שימשה מאיץ למעבר לדיוקנאות מצולמים. עם זאת, ניתן להתחקות אחר עלית קרנו מחדש של הדיוקן המצויר– הן של הפרט או של הקבוצה בעיקר משנות שמונים ואילך של המאה העשרים, עת ניתנת החרות! לאמן/ית לייצג דימויים בסגנונות שונים ובמדיה שונות – ציור, פיסול, צילום, וידיאו ועוד.

דוד ניפו מציג בעבודה שלו תמונת עולם אישי, דיוקן משפחתי המנהל שיח עם Old Masters, הן במתוות (שאחת מהן מחולקת באופן בו נהגו לרשום רישומי הכנה בימים עברו). יש בעבודותיו הד מן העבר בצד מוסכמות של דיוקן קבוצתי באופן ההצבה, המציע הצצה לאיווי חברתי  ותרבותי של הדמויות המוצגות. ניפו מארגן בקפידה את הדמויות, את היחסים ההיררכיים ביניהן, ומעניק לנו הצופים רמזים גלויים בפיענוח תנוחת ושפת הגוף, המלבושים המפוארים, האותות והאובייקטים הנלווים לכך שמדובר במשפחה נעלה.

דיוקן משפחתי זה הינו תמצית 'עולם קטן'. דמות האב כ"Omnipotence" ככל יכול, יושב בלבוש מלכותי – בצבעי אדום וכחול (צבעי מלכות – שמים ואדמה כאחד! וגם צבעי הלבוש של המדונה, אמו של ישו) ומוקף בסמלי סטטוס, כמעין כרטיס ביקור המוצג לעולם החיצוני. היחסים בין הדמויות: האם היוצרת קשר עין עם הצופים, מבטה מלוכסן, הבנות המשירות מבט. ואפרופו דיוקן בגוף מלא לפי הכללים הרנסנסיים/ברוקיים ובעיקר אלה קודם המצאת המצלמה עלותו היתה גבוהה ביותר למזמין!

הדמויות מוצגות על רקע ציור, ים/ימה? צמחיה ודמות אשר פלג גופה העליון חשוף, יצור שחציו אדם וחציו שייך לעולם הדגה?

הנאמר לעיל באשר לדיוקן רלוונטי כמובן לשתי הצלמות – יעל רוזן ואלה ברק שעבודותיהן מוצגות בחללי התערוכה.

בצילומיה של יעל רוזן נעשה הניסיון לשמר עדות לממשותם של המוצגים בני המקום והזמן.

יעל רוזן, צלמת עיתונות, נשלחה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 לצלם דמויות מייצגות בחברה הישראלית. בין מצולמיה היו משפחות נשיא המדינה חיים הרצוג, הרמטכ"ל רב אלוף מוטה גור, הסופר והבמאי אפרים קישון ושחקנית התיאטרון חנה רובינא.

בתצלומים כותבת האוצרת מוניקה לביא "נשקפת אליטה מקומית בנעלי בית, מקפידה על סגנון חיים פשוט, שאינו מנקר עיניים. בתצלומי משפחות הרצוג וקישון ישובים הילדים למרגלות הוריהם, הממוקמים משני צדיהם, ואם המשפחה יושבת ליד הפסנתר. בשני התצלומים האחרים בני המשפחה צפופים, קרובים, נוגעים זה בזה. בתצלום חנה רובינא, המצולמת עם בתה ועם נכדתה, נראות השלוש כדבוקה מטריארכלית, שעליה חולשת חנה, האם הגדולה. בכל התצלומים תלויות על הקירות יצירות אמנות, ובחללים פזורים חפצי נוי, שטיחים ורהיטים, פרחים".

מעניין לציין הבחירה בה כל משפחה בחרה את אופן הייצוג שלהם בצילומיה של רוזן. הרמטכ"ל גור מופיעה בלבוש לא רשמי בעליל: חלוק בית וכפכפי אצבע. בנו של הנשיא הרצוג נועל נעלי בית משובצות עם רוכסן של חברת "המגפר".

לביא מציינת את הבחירה שהציבו המשפחות המצולמות: ערכי משפחתיות ופשוטות ההליכות!

והשאלה שלי: האם דיוקן יכול בכלל ללכוד את הבלתי ניתן לתפיסה? אני מניחה שכן, אנו מדברים על ישראל דאז, קודם תרבות ה"שופוני", על ערכים של צניעות וכל המשתמע! אף שהבחירה היא במקרה זה בנוגע לשלושת התערוכות בחירה אישית בהצגת מהויות ונטיות הלב.

צילומיה של אלה ברק נעים בספקטרום שבין החגיגיות לבין החצנה של הדמויות המיוצגות. הסטודיו לצילום של ברק, "פוטו ברק", נמצא בסמטה בדרך יפו-תל אביב, ואליו באים להצטלם לכבוד אירוע חגיגי וכחוויה משפחתית מגבשת. טקסיות המעמד כותבת לביא, ניכרת בכל הפרטים: בלבוש, ברקע ובאביזרים. הסטודיו פושט צורה ולובש צורה בהתאם לאופי התצלום המתוכנן: זוגי, משפחתי, היריוני, עם או בלי בעלי חיים.

ואסיים מדבריו של פרופ' מרדכי עומר שנאמרו באחת ההדרכות שהעביר לנו בזמנו בתערוכות האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות: דיוקן יכול להיות כמאמרו של מרדכי עומר "ניסיון כמעט בלתי אפשרי – ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה, להעלות את "מראה הנפש" (אמת אובייקטיבית, "אידיאה") תוך מעקב אחר "מראה הפנים".