בחלל הגלריה העירונית של גבעתיים (מכון המים ההיסטורי) מוצגת תערוכה המגיבה לזמן ולמקום, עבודות שנעשו בעת קורונה ומגיבות ברובן לכך. העבודות עשויות בחומר (חימר), לעתים צבוע, לעתים מגלה את קרביו, עבודות המשלבות חומר וקנבס. בכולן נחשפים יופיים של המרקמים והצורות, והן מהדהדות לפחות לדידי לעבודות המאזכרות אמפורות וכלים מיוון הקדומה, לעבודות שיש בהן "טון" ברוקי, חושפות דימויים בצבע ובקו ובעיקר מתכתבות עם החלל בתצוגה בשני צירים אלכסוניים המאפשרים מבט מלא לבאים בואכה לגלריה ולהעמדה נוספת, אינטימית יותר בחלק מן החלל.  כל אלה כותבת האוצרת אינה ארואטי "משמשים כמטפורות לנושא – 'תהודות".

אמנות מתכתבת עם החיים! סוגה זו העסיקה רבים במאה העשרים ואף קודם לכן. האם אמנות צריכה להיות אמנות המגיבה לזמן, למתרחש, או שמא אמנות לשם אמנות ללא הקשרים חברתיים/פוליטיים ואחרים.

"האם האמנים בתערוכה" שואלת ארואטי, "נתנו ביטוי למתחים, למגבלות סגר קיצוניים ואמצעי בידוד מצרי צעדים, המנוגדים ליצר החופש?, עת היציבות הרגשית נתפסה בסימן שאלה, בעידן סוער בעל השפעות הרסניות ואחוזי התמותה במגפה, שנשמעו אימתניים ובלתי נקלטים בכל חוגי החברה".

משיחה והתכתבות עם חלק מהמציגות/ים העבודות אכן מגיבות לתהפוכות הזמן ולתעתועיו, זמן קורונה!

"כחומר ביד היוצר" כך נאמר בכתובים… בתערוכה אינטרפרטציות שונות ומגוונות, אובייקטים המאזכרים כאמור כאלה מעיתות קדומות,

בצד כל אלה עולים מושגים חוזרים ונשנים: שיוו משקל, שבריריות הכלי והקיום כאחד, טקסטורות שונות, מסה ואנטי מסה – שכן בחלק מהעבודות ישנה התכתבות עם החלל הפנימי הפתוח לעין הצופה, קריצה אוריינטליסטית בדימויים המאזכרים מצדם האחד בית (מזרחי), ומצדם האחר קופסא הפוערת את פיה… דחיסת החומר, מרקמים, וכן חוזרת קו מול כתם הצבע. חלקן פורצות אל החלל ומתכתבות עמו, וחלקן צופנות "סוד" ואינן מגלות את קרביהן.

וכאמור מרבית העבודות שונות זו מזו וחלקן מתכתבות זו עם רעותה, בצורה או בתימה

וכעת למספר התייחסויות שעלו בנוגע לתערוכה (לפי סדר האב).

 זהבה אדלסבורג – העבודה מורכבת מחלקי עבודות ישנות שלי שפרקתי וכן מתוספות חדשות, כך שהיא נושאת מטען מהעבר, אך מגלמת משהו חדש. אך היא ניתנת לפרושים רבים. יש בה כאוס המזמין קריאה אישית של המתבונן. אחת התוספות החדשות בעבודה היא קנבס מצויר, בעקבות התמקדותי ברישומים על קנבס בתקופת הקורונה. תוספת זו מזכירה מפרש ומזמינה התייחסות אל העבודה כולה כאל סירה בתנועה. בכל אופן, העבודה ספק מתפרקת, ספק מתגבשת תוך כדי תנועה.

הצמיחה בעקבות הרס, בעקבות איום נפשי ופיזי, נעשתה מוחשית מאד בתקופה האחרונה ומבחינתי, העבודה מתייחסת אליה.

אדלסבורג מציינת שחלק מהדימויים נעשו בהשראת רישומי חלקי גוף של ליאונרדו דה וינצי, מתודה החוזרת בעבודותיה המוכרות לי מתערוכות קודמות ומבקורי סטודיו – ציטוט, ניכוס יצירות או פרטיהן מהרנסנס בעיקר אך גם מתקופות אחרות.

ענת בר אל – המיכל הזה נוצר בתקופת הקורונה. מיכל שהחל במחשבה על קן בתקופה זו עסקתי בבנייה במשולשים  בניסיון לשמור על שיווי משקל.

יונת חמיידס – אובייקטים המגובבים זה על זה, בהתכנסות פנימה והתגוננות. בערימה הנוטה על צידה בחוסר יציבות.

האובייקטים הם קעריות הגשה שנעשו ממסכות פנים חד פעמיות, רמז לפעילות חברתית של אכילה משותפת, אחת מיני רבות שנלקחה מאתנו במגיפה. הקעריות עברו מספר שריפות בתהליך מכוון שהביא לשבריריות, בלאי והיסדקות. ללא כל יומרה לפונקציונליות כלשהי.

ריקי פוך –  הרעיון המקורי היה ליצור  ערמת מסכות. מעין אתר ארכיאולוגי, שעוד שנים יספר את מה שארע לאנושות בתקופת מגפת הקורונה. עקב אילוצים שונים, נטשתי את הרעיון המקורי. ניסיתי ליצור מהמסכות העשויות חימר, מבנה שברירי, התלוי על בלימה. ערימה המאיימת להתמוטט. בכך לתאר את שבריריות הקיום שהוחרפה בתקופת הקורונה.

אתל פיסרף – מחסה  "refuge"- העבודה מתייחסת למצב קיומי בו היציבות מתערערת; מבנים חברתיים, כלכליים, מחשבתיים וכדומה, נמצאים בתהליך של התפרקות וקריסה. תחושת איום שמבקשת הגנה, ובו זמנית מתקיים עולם התום שמתאפיין בגישה אופטימיות לחיים שבהם הכל אפשרי.

חדוה ורוני ראובן – דמויות עשויות קרמיקה, ארכיטיפיות, ראשוניות במתווה מעגלי, פולחני, הליכה במעגל סגור ללא מוצא או תקווה, בתחושת אובדן.

צבען כצבע האדמה, וסימנים פרימיטיביסטיים חרוטים עליהן, דימויים מנוכרים לסביבתם בדומה לציורי הקיר במערות הקדומות.

בהקרנה של סרטון הווידאו, צילומי מערה מהבהבים ומהדהדים, אזכורים של רחם, מקום ההתכנסות המשתקפים על קיר מבעד לדמויות. ניצוצות של חיים ואזכורים עכשוויים להנאות הקטנות, לתקווה חדשה.

ולסיום מספר מילים –  מסכה/מסכות מוזכרות בטקסטים של חלק מהאמניות – המסכה שליוותה אותנו בזמן קורונה, אך גם מסכה שיש בה מן הגילוי והכסוי כאחד – באופן פיזי ומטפורי,. עבודות שיש בהן מן הפריצה אל החלל שמנהלת העבודה עם – זהבה אדלסבורג, אסתר ברק, ריקי פוך; וגם "בחינה" של מהות שיווי המשקל ואיתגורו – ריקי פוך, אסתר ברק (המסה/הגוש בצד האנטי מסה).  עבודות הנדמות כמנהלות שיח עם המילה הכתובה, אך במבט מקרוב – פשרה אינו מתגלה לפנינו הצופים, ויש בהן גם מן תעתוע העין, בד/ אבן? (רויטל ארבל). עבודות בהן בין היתר הדימוי הוא הדמות האנושית – (אבנר זינגר, אך גם ההתכתבות עם כדים יווניים, ופוזיטיב/נגטיב באופן הצגת הדמויות) או הדמות שיש בה מן האנושיות והחייתיות כאחד בצד קריצה גרוטסקית, וקריסה (חנה מילר), והדמויות הארכאיות של חדוה ורוני ראובן, המלוות גם בווידאו שדלק בפתיחה… והעניק מושג על הרעיון עליו כתבו השניים. ועבודה בה הדימוי האנושי מופיע בדמותו של העובר או שמא עולל שזה עתה נולד מכונס בעצמו (מאירה אונא). או עבודה הנדמית כאלה קדמונית במבט ראשוני עשויה מגוש מסיבי (איריס קדישמן). ויש עבודות בהן הצורה דמוית המיכל המעוגל חוברת לאלמנטים דקיקים המגיחים מהגוש … (מיכל אלון) והעבודה של נצה בר המתנשאת אל על מאתגרת תפיסות של שיווי משקל, במעמד הזהוב  הנושא אותה.. העבודה של ענת בר אל הנדמית כעבודה שניתן לפרקה לצורות הנדסיות ושיאה בפתח הפוער פיו מעלה…והעבודה של שמאי גירש המאזכרת לפחות מרחוק ארון מקודש, ועליו מוטבעים דימויים שבמבט מקרוב מאזכרים צורות היברידיות… וראשו עיגול זהוב המתנשא אל על.

תודה! תודה לאינה, תודה לאמניות והאמנים על החומרים!