ראשית תודה, ביקור בתערוכה אודרי ברגנר – זרקור אל יצירה מגוונת ורבת שנים תענוג לעין המתבונן/ת. בתערוכה מוצגות עבודות בפורמט קטן – ציורים בצבעי מים ורישומים מתוך ספרי סקיצות וממגירות השידה בסטודיו – המאפשרות הצצה אל מאחורי הקלעים של עבודתה האמנותית. מאפיין נוסף – שילוב חומרים ביוגרפיים שעניינם צילומים, התייחסות לתיאטרון ועוד המרחיבים את היריעה ומעניקים מבט רחב. התערוכה החלה כאירוע אמנות ל- 3 ימים והתארכה בחלל אחר בבית האמנים.
אודרי ברגנר ילידת סידני באוסטרליה (1927), גדלה במלבורן, ולמדה בבית הספר של הגלריה הלאומית במלבורן. בשנת 1951 עלתה לישראל עם בעלה, הצייר יוסל ברגנר. ב-1957 קבעו את ביתם בתל אביב. במשך השנים עסקה בציור, עיצבה תפאורה ותלבושות (בעיקר בתיאטראות "הבימה" "הקאמרי" ו"יידישפיל"), איירה ספרים, וכתבה סיפורים קצרים.
העבודות האינטימיות המוצגות בתערוכה מפנות את שימת הלב אל מספר יסודות חשובים ביצירתה: אהבתה לטבע – לאדמה ולצומח; הקשר הייחודי שלה לבעלי חיים שאיתם גדלה מקטנותה, והיו מושאי התבוננות לרבים מציוריה; עבודתה הייחודית בתחום התיאטרון בלכידת מהות המחזה בקו, צבע ומקצב.
הדיוקנאות העצמיים של אודרי מגלים פן אישי שיש בו גם מן הפן המשעשע, שכן בצד ציורים "תקניים" בהן ישנן התובנות בצד ההתבוננות פנימה, ניתן לראות את דיוקנה ככוס או חפץ.
חצר הבית של אודרי ויוסל ברחוב ביל"ו בתל אביב שימשה עבורה מקור השראה. היא הקימה וטיפחה אותה כשמורת טבע עירונית, גן הנראה כנטול זמן ומקום. בעבודות אקוורל מעודנות, בכתמיות חופשית ובהפשטה, מצוירות פינות קסומות של המקום מכמה זוויות – הצמחייה המשתרגת בו, חתולים וציפורים השוהים או חולפים במקום, פינות ישיבה.
וציורים אישיים ומכמירי לב בהם מתוארת דמות האב בביתו במחוז דבון (Devon), בדרום אנגליה. יושב על כורסא בבית או בגן, ומהלך עם כלבו. הציורים המייצגים את האב מצויים בתפר שבין פיגורטיביות לבין הפשטה, בין נוכח להיעלם.
העיר תל אביב, שהאמנית כבר הקדישה לה בעבר סדרת ציורים נרחבת, מופיעה אף היא בתערוכה – בנופיה ובדמויות של מתרחצים בבריכת גורדון המיתולוגית. ברגנר נהגה לשחות שם, ורשמה וציירה בפנקסה דמויות ששהו במקום – שוחות, עומדות או משתרעות על כיסאות נוח.
דורי פרנס, שתרגם לעברית את ספרה "סיפורים מתל אביב", כתב עליה: "בת להורים לא יהודים – אם סקוטית ואב גרמני – ואשתו של צייר יהודי מאוד, ידענית מופלגת בספרות אנגלית ודוברת יידיש שוטפת, חריפת לשון אך מופנמת, היא משלבת בסיפוריה, בקווים עדינים של רישום, את הזרות, הקרבה והפליאה, ומעל כל אלה משוך חיוך של מין חמלה."[1]
כאן ושם, הרחק מעבר לגבולותיה של תל אביב וישראל, זוכים לייצוג בעבודותיה. ברגנר נהגה להרבות בנסיעות בארץ ולחו"ל, בגפה או בחברה, נושאת עמה ספרי סקיצות וערכת צבעי מים קטנה, ערוכה לתעד רשמים מטיוליה במקומות רחוקים וקרובים כאחד. מרבית העבודות צוירו מהתבוננות במראות ובנופים במחוזות שבהם חלפה או שהתה; אחרות נוצרו מזיכרונה.
בהקדמה לספר ציוריה שיצא לאור לפני שלושה עשורים, כתב המחזאי והבמאי נסים אלוני: "מראשית היכרותנו, לפני למעלה משלושים שנה, ציירתי לעצמי את אבות אבותיה, משום מה, כעובדי אדמה. ותחושה זו נשארה איתי חרף עובדות אחרות שסיפרה לי עם השנים […] אולי משום שתמיד טרחה לטפח גן לגמרי לא הזוי בחצר ביתה […] אולי משום שהיא יודעת, יותר מכל איש שאני מכיר, להתהלך עם חתולים וכלבים, לקרוא בשמות ציפורים ולזהות פרחים ועצים."[2]
המתווים וציורי המים הקאמריים המוצגים בתערוכה חושפים פן פחות מוכר בעבודותיה של יוצרת ייחודית זו.
ולסיום, אף שזו סוגיה מאוד חשובה – זוגות אמנים, דומיננטיות של בן או בת זוג. על כך בפעם אחרת.
תודה לאירית על השיח עמה, ועל הטקסט ממנו מצוטטים החלק מהחומרים.
[1] מתוך הטקסט בגב הספר ""סיפורים מתל אביב", אודרי ברגנר, משכל הוצאה לאור, 2006
[2] נסים אלוני מתוך הספר "אודרי ברגנר, ציורים 1947 –1988", שבא הוצאה לאור בע"מ תל אביב, 1990
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 