בתערוכה "דיוקנאות ברישום" בבית האמנים תל אביב מוצגים רישומי דיוקן עצמי של עשרים ושניים אמניות ואמנים בני דורות שונים:

גד אפוטקר/ חגי ארגוב/ אנטון בידרמן/ דן בירנבוים/ גבי בן ז'נו/ אליזבט בניאל/ אודרי ברגנר/ אמנון דוד ער/ ז'אק ז'אנו/ עולא זיתון/ רוני טהרלב/ טגיסט יוסף רון/ לאה כוכב שבדרון/ תמר סימון/ אבי עזרא/ אתי עמרם/ גידי פובזנר/ אהוד פקר/ תרצה פרוינד/ אלכס קרמר/ שיר שבדרון/ סמאח שחאדה.

ראשית וידוי אישי – רישומים אהובים עלי, ולראות "מסה" מצויינת מעין זו, מרגש.

דיוקן ובתוכו הסוגה דיוקן עצמי מופיעים באמנות מני קדם. הן כאפשרות לרשום את דמותו של האהוב/ה ולקבע אותה כמעין פטיש והן אפשרות הכנה, חקר, לימוד, תהייה וטעיה באשר למדגמי הפנים, ולעבודה בקנה מידה גדול.

הדיוקן העצמי נרשם מהתבוננות (בימים עברו, אך יש שעושים זאת גם כיום, בהתבוננות במראה, או בהשתקפות במים…). עם המצאת הצילום, משמשת מדיה זו אף היא כאמצעי עזר, אף שלרישום מהזיכרון ומהדמיון תפקיד ניכר. "פני האמן", כפי שמציינת אירית לוין, האוצרת בטקסט התערוכה, "מהווים מודל זמין עבורו, מושא לתהייה ולמסע אינטימי לחקר העצמי בנקודות בזמן. בתקופות מעבר ציורי הדיוקן העצמי מאפשרים "פסק זמן" להתרעננות והתנעה מחודשת".

הדיוקנאות המוצגים בתערוכה הם במגוון טכניקות הן באשר לרישום הדמות והן באשר למצע העבודה. בנוגע לקו: לקו: עיפרון גרפיט, פחם, טוש, עט כדורי, דיו, ציפורן, גירים, אקריליק, גואש וקפה.
ובאשר למצע: קרטון וסוגי נייר במגוון מרקמים, דיקט ואובייקט.

הדיוקנאות בתערוכה מגוונים ומצוינים: במרביתם האמן/ית מתמודדים עם מראיתם, על מצע שונה לעיתים, דף מספר או מצע עץ שאינו קונבנציונלי במהותו  יש בהם דיוקנאות זוגיים.

יש המטופלים באופן ציורי, ובהם ניכרים משחקי האור וצל

לעתים חושפים את מדגמי הנפש ולעתים יוצרים הסתר פנים.. וניכר בהם החיפוש אחר העצמי.

חלקם דיוקנאות ישירים המתבוננים בצופה ללא חת. ויש את המטופלים באופן מתומצתת ואף נוטה קמעה להחצנה שיש בה מן הגרוטסקה.

ויש גם מן הדיוקנאות שבהם האמן חצץ עצמו מעין הצופה הבולש באמצעות קווים. דיוקנאות בהם ניתן מקום לקדושת האל הבורא

ויש דיוקנאות שיש בהן אנלוגיה ליוחנן המטביל, שראשו הערוף נישא על טס….

או דיוקן עצמי שיש בו מן השילוב בין האדם לבעל הכנף באופן המאזכר לפחות לי … את פרנצ'יסקו הקדוש. (אף שאפשר לחשוב גם על החכם מכל אדם! שלמה המלך). או אהבת יצורי האל באשר הם.

ודיוקנאות שיש בהם מן התימצות וכמעט הפשטה ובו בזמן מן המלאות.  

אירית לוין אוצרת התערוכה מציינת: "משמעות רבה יש לרישום עצמו, שהוא מעין ה-DNA של האמן; חבויים בו מאבקיו, היסוסיו, לבטיו, חיוניותו, יצריותו, כתב ידו. כפי שכתב במאמר יגאל תומרקין: "רישום הוא כמו יומן. רישום הוא כמו התבוננות אל תוך האמן, הוא מגלה את אופיו של האמן יותר מכול […] הוא תחילת המחשבה בצורה, המרשם, פתק הקניות, הוא דף ההערות, נקודת המוצא ליצירת האמנות ולפעמים מעשה האמנות עצמו […] לעולם הוא הבסיס,

בין אמיתה לאשליה, הקו מוקפד ומדויק, מרפרף או מתמצת, ותנודותיו כססמוגרף הנפש".  ובהמשך מוסיף תומרקין: "רישום הוא ראי לאישיותו של האמן […]רישום הוא המקום בו נוגע חוד האמן במשטח, החוד בו מתנקזים מוח ולב, עין ודמיון, תאוות יצירה ותקוות. רישום הוא התחלה."[1]

פורטרטים עצמיים נתפסים בדרך כלל כמגלים את הצד הפרטי של מקצועי ציבורי, המקבילה הוויזואלית של קריאת מכתבים אינטימיים או ז'ורנלים של סופר מפורסם. ההנחה היא  שכשרמברנדט, וינסנט ואן גוך או פבלו פיקסו פנו לפורטרטים עצמיים, הם ציירו קודם כל עבור עצמם וחקרו את מה שהם ראו בתוך עצמם או חשו מאחורי העיניים הסגורות. אך זו יכולה להיות הטעייה. כמו שחקנים, אמנים יכולים לשחק את כל סוגי התפקידים, להציג אופטימיות של נעורים, משברי אהבה וכן רטרוספקציה של הגיל המתקדם, ואף את רוח הרפאים של הזמן הממשמש ובא…" [2]

תודת הלב לאירית לוין.

---

[1] אירית לוין, דיוקנאות ברישום/תערוכה קבוצתית, טקסט התערוכה

[2] Dietmar Elger, Andy Warhol – Self Portraits, Hanouver: Ostfildern-Ruit : Hatje Cantz 2004, p. 21.