נגה אנגלר, מלאכי פרא, אוצרות כרמית בלומנזון, ד"ר חוה אלדובי, גלריית האוניברסיטה הפתוחה, בנין הכיכר, קומה 1- (בוויז: חניון האוניברסיטה הפתוחה, רעננה). עד ;.9.2021

שעות פתיחה: ימים א-ה 17:00-10:00,  יום ו 13:00-9:00

בחללה המוגבה של גלריית האוניברסיטה הפתוחה מוצגות עבודותיה (ציורים בשמן על בד ורישומים) של נגה אנגלר, שיש מן ההתכתבות בריחוף שבהן ותחושת ההנשאות כלפי מעלה עם האלמנטים הארכיטקטוניים של הגלריה. במבט ראשון העבודות מתעתעות, הן צבעוניות, מלאות בתנועה ובאלמנטים טקסיים מסקרנים המהלכים קסם על הצופה. בהתבוננות נוספת מתגלה הרציו העומד מאחורי העבודות המלוות באיקונוגרפיה רבת פנים ופכים,  ובשיח עם האוטוביוגרפיה האישית של האמנית ומשפחתה, ועם מהות הזיכרון.

העבודות בשמן על בד מנהלות דיאלוג עם עבודות הרישום, שיש בהן מן השילוב הקולאז'יסטי, ומוצגות במקביל בין ועל קירות הגלריה, ומוסיפות ממד נוסף לתערוכה. מעניינת זליגת הצבע המופיעה בחלק מהעבודות, וההתכתבות אפשר עם הדמות הקנונית של אדואר מנה (החלילן). ההתבוננות בעבודות אפשרית משני כיווני הכניסה לגלריה. (בשונה מתפיסת ציר הסירקולציה המיתי עליו גדלתי).

בשיחה בין כרמית בלומנזון, אוצרת התערוכה לבין נגה אנגלר, מספרת האמנית על הטקסים הפגניים שהיו נהוגים במזרח אירופה, בהרי הקרפטים באוקראינה ועל העניין האישי שלה בהם, עניין הנובע מחקר מתמשך של זמן ומקום ובהצטלבות של זיכרון אישי טראומטי המקרין על עולמה בצד זיכרון קולקטיבי. מלחמת העולם השנייה: השואה והמקום בו נרצחה רוב משפחתה, ואביה ששרד את התופת. אנגלר ניגשת אל הפולקלור האירופי הקדם־מודרני בתערובת של משיכה ורתיעה.

"חזרתי לאוקראינה לביקורים במקום. החזרה לזירת הפשע הזו, על נופיה בעלי היופי הנשגב, ממחישה את הפרדוקס של היופי מצד אחד מול ההיסטוריה המדממת של המקום. מצד שני, המתח הזה מתעצם במפגש עם תושבי המקום האוקראינים, שהם חביבים ומסבירי פנים באופן יוצא דופן. במהלך הביקור עולה התהייה: הייתכן שאבותיהם של האנשים האלה היו כה אכזריים? היכן נקודת התפנית? מהי אותה המעטפת הדקיקה של התרבות? המקום הזה הפך עבורי למיקרו־קוסמוס, מעין מעבדה לשאילת שאלות על קשת ההתנהגויות המוסרית־אנושית באופן רחב יותר, לא ספציפי רק לזמן ולמקום ההוא, ועמידה על מתחים ופרדוקסים כמו המתח שבין הראשוני, ה"חייתי" והברברי ובין התנהגות אנושית מוסרית ואצילית. בציור אני שואפת להתייחס לכל מה שה"מקום" הזה אוצר בתוכו".[1]

במסעותיה במקום נחשפה אנגלר לחגיגות פגאניות בכחנליות מקומיות המשמרות עדות לחגיגות עתיקות יומין, המתרחשות גם בימינו. מצעדים ופסטיבלים הומי אדם וצבעוניים, מגוונים, יצירתיים, בהם מופיעות תחפושות של יצורי כלאיים בין אדם ובין חיה. והיא שואלת האם היצירתיות הזו תשנה את פניה ותהפוך ליצר אלים הרסני ומתי? כמו שאכן קרה זמן המלחמה.

אנגלר מבקשת להתייחס לשאלות אלו, אף שלא באופן ישיר, ובמהלכו, הדמויות שמיוצגות בגוף העבודה הזו נסחפו, עברו טרנספורמציה, השתנו והפכו למשהו אחר, למעין מלאכים, שעבורה הם סמן לדמות המצויה בלימבו. כך הציורים מנסים לנוע בין מצבים שיש בהם מן הניגוד: בין ההיקסמות לבין תחושת האיום העולה, בין חומר לבין רוח, בין שמים ובין קרקע; בין סדר, יצירתיות ויופי לעומת החידלון והכאוס.

מתחים אלו מספרת אנגלר מקורם בתחושה המאוד אמביוולנטית ל"מקום ההוא" תחושת שייכות כמעט גנטית המשולבת עם דחייה ואכזבה. "ולכך מצטרף רובד נוסף שהוא יצור הכלאיים שנוצר, מעין מלאך, שבתפיסתי הוא יצירה אנושית המבטאת גם את השאיפה ליפה ולהרמוני. זהו שיר הלל לכל מה שהוא שלם ומעודן אך בה בעת מכיל בתוכו את זיכרון העבר ההרסני, הפראי, הכאוטי; ואת תחושת חוסר היכולת לחיות את האידיאל (לצערי) יחד עם מציאת נחמה בהבלחי היופי, ברסיסיו".[2]

דמות המלאך מהדהדת לזמנים עברו: מיתולוגיות עתיקות, סיפורי התנ"ך (סיפור "עקידת יצחק", "חלום יעקב") שחלחלו בתורם לנצרות (בה רווחים תיאורי מלאכים בסצנות כמו "הבשורה למריה הבתולה" ואחרות וגם לאסלאם). המלאך יצור היברידי, בין אדם לאל ובין אדם לחיה/מעופף (הכנפיים), מצוי בתפר שבין עליונים לבין תחתונים. מחד, דמות שיש בה מן בן האנוש, אך גם מן הפרא. מצוי בין רוח לבין יצר באופן המאזכר לדידי את הפילוסופיה הניאו-פלטוניסטית (פלוטוניוס, בן המאה ה-3 לספירה) והעלייה בתפיסות אלה ברנסנס, בעיקר זה הפיורנטיני, בחצר מדיצ'י במאה ה-15, תחת שרביטו של ההומניסט מרסיליו פיצינו: המיינד והיצר כפי שניתן למצוא בדיאלוגים שקיים פיצינו עם בן חסותו הצעיר ממשפחת מדיצ'י. ברצוני להוסיף נימה אישית, כמי שגדלה על שפת הלדינו – זוכרת את אמי מתייחסת למלאכים הטובים, ולברכה הלבבית "קון לוס מלאכינים…" (שיהיו עמך המלאכים הטובים…), אך גם ההתייחסות לאותם אלה שמצויים באזור הדמדומים ועשויים להרע. וכאן עולה על הדעת ציורו של פיטר ברויגל הבכיר, "נפילת המלאכים המורדים" (1562), וישנו גם "מלאך ההיסטוריה" של ולטר בנימין ועוד ועוד…

דמות המלאך מאזכרת זכר ונקבה בה בעת, ויש בה מן הקשיות והרכות והעידון כאחד. ביוון הקדומה רווחו פסלי אנדרוגינוס/ הרמפרודיט, שחלחלו בתורם כהעתקים (וגם כיצירות מקור) ברומי הקדומה, וניתן למצוא להם ביטוי בדמויות המלאך של ליאונרדו, מיכאלאנג'לו, אך גם בדמויות "הנערים" הבקחנטיים של קרווג'יו ואחרים.

במלאכים בציוריה טמונה בהם עוצמה גדולה, העשויה לחרוג בהרף עין לשבירת מוסכמות. כך הינו גם הקרנבל בו ניתן דרור ל"איד", ליצר, לנתינת אפשרות לאדם "לחרוג ולו ליום אחד מהכללים הכתובים ולשבור טאבו באשר הם. ואכן בחלק מן העבודות יש מעין תהלוכה בה מצויות אותן דמויות מכונפות, בהקשר למלאכים, ולתהלוכות הפגאניות שמכילות בעיניה של אנגלר את המתח המצוין לעיל.

ד"ר חוה אלדובי מציינת במאמרה בקטלוג "בתערוכה  "מלאכי פרא: ממשיכה נגה אנגלר במסעה הטעון והאמביוולנטי בתרבות אירופה, מסע של היקסמות מהולה בפחד. מסעה של האמנית מפוכח, לנוכח אפלֵת העבר לא פחות מאשר אל מול תהפוכות ההווה. בסדרת העבודות "ברברי בגן"  (2018), נגעה אנגלר בתרבות העילית הקאנונית של אירופה בעת החדשה, ואילו בסדרה "מכונפים" (2020) היא פונה לעסוק בפולקלור אוקראיני, ששורשיו נטועים בתרבות הפגאנית אשר קדמה לנצרות באירופה. הדמויות המכונפות העומדות במוקד התערוכה מהדהדות פולקלור קרנבלי עתיק אשר שומר גם כיום על חיוניותו. במרכזו דמות אדם מכונפת מעוטרת בפרחים. מקורותיו הגיאוגרפיים וההיסטוריים של הקרנבל נעוצים במחוזות הילדות של אבי האמנית, אשר שרד את השואה כילד צעיר ביערות אוקראינה, באותה סביבה גיאוגרפית מתקיים עד היום הקרנבל הססגוני, המהווה כיום אטרקציה תיירותית, אך בעומקו שוררת אפלֵה ונחצים גבולות שבין אדם לבין חיה ובין יופי לבין אלימות".[3]

בתערוכה זו נוכח הגן על מופעיו השונים, לעתים קונקרטי, לעתים כמעט נעלם, ובמנוגד למהות שלו כנושא חיים, התחושה העולה מהתבוננות בציורים היא של היעדר חמימות ושל איום.באשר לצופה העומד בנקודת התבוננות "בטוחה" הוא מוזמן לשוטט בגן ולגלות… וכפי שמציינת אלדובי: "הגן נושא יופי מופשט שאיננו מזמין ואינו מאפשר חיים. מלאכים בעלי דיוקן של גבר סלאבי וכנפיים שקופות ניצבים על גשר צר בגן קפוא, אל־ביתי, המצמיח פירות דמויי גולגולת, אולי רעילים. הגן הוא מחוז חפץ, ובה בעת הוא מוקד של זיכרון טראומטי".[4]

את הקטלוג חותם מאמרו של פרופ' גלילי שחר, המעניק נקודת ראות רחבה באשר למלאכים, ומקומם ואיזכורם בקבלה, פילוסופיה, ספרות, ואמנות. על המלאכים כדמויות ליריות, על היררכיות של מלאכים, על המלאכים שנידונו להיעלם בעת החדשה ועל הציפיות הגדולות לחזרתם. "המלאכים שנידונו להיעלם בעת החדשה, או למצער להשתתק, נותרו בשירתו של רילקה כעדים להכחדה, ואין הם מורים למשוררים אלא מפתחות לקינה – קולות אנחה, רחש ויללה על המתים. בשיעור דומה היינו רשאים לפרש את מדרשי המלאכים של ולטר בנימין הכתובים לצל ציור ה"מלאך החדש" של פאול קליי: המלאך המבוהל של קליי מבשר מן העבר, מתִלי ההריסות של ההיסטוריה, את קץ העולם. אך בציור זה אין מדובר עוד במחזה אפוקליפטי במובנו המסורתי )הזכור למשל מהתגלות יוחנן או ממאמרי המלאכים של ספר הזוהר), אלא ברפלקסיה אירונית על סוגת המלאך… על המלאך החדש חלה, אם נשוב לסיפורו של קפקא, שתיקה חלולה. זו, אם נרצה, השארית שנותרה מסדר המלאכים ומעלותיהם, עזבונו של המלאך הוא "דממה דקה". המלאכים מתקיימים במרחב שגרשם שלום כינה בשם "האין של ההתגלות". סיפורו של קפקא, שירתו של רילקה, ציוריו של קליי מבשרים על שקיעתו של ניסיון ההתגלות במצבי האפס, בריק".[5]

גלילי מציין את מיתוס המלאך כמטפורה למעשה האמנות, ועל כך שבציוריה של אנגלר אפשר ואנו חשים בסימנים לכך, שכן בהם שבים המלאכים לשוטט על האדמה. אותם מלאכים שהפילוסופיה של העת החדשה נפטרה מהם, כפי שסילקה את האלוהים, את השדים ורוחות אחרות מתחומה. האמנות, לעומתה, זכרה למלאכים את שעתם הגדולה.

ואפשר שאותם מלאכים שהשם בראם בהבל פה, הם באנלוגיה למעשה היצירה שהאמן בהשראה אלוהית יוצר.

 "הנה, הם שבים לפרוש כנפיים מרהיבות, מקצתם עומדים ביופי גדול. אחרים צועדים במסדר, כניצולים – פוסעים בנופים קודרים. גם עליהם חלה מתת הנפילה. האם צנחו, נשמטו מרקיעים"?[6] הציור זוכר את שיטוטם על הארץ, קורא לשובם.

וכפי שנוהגים לשיר בערב שישי "בואכם לשלום מלאכי השלום, מלאכי עליון…"

תודה לכרמית בלומנזון ולנגה אנגלר על המפגש המרתק, jתודה לאסף רהט על השיח עמו, על חומרי הקטלוג המעניינים ועל זוויות הראיה הנרחבות המופיעות בו.

נגה אנגלר ילידת תל אביב חיה ויוצרת בלונדון ומיוצגת על־ידי גלריה נגא לאמנות עכשווית, תל אביב, ישראל.

נגה בוגרת 2004 Chelsea School of Art  לונדון.

עבודותיה הוצגו במוזיאונים מובילים בארץ ובחו"ל, בהם: מוזיאון ישראל; מוזיאון

תל אביב לאמנות; מוזיאון חיפה לאמנות; Ritter/Zamet Gallery בלונדון

)תערוכת יחיד(; הביאנלה לרישום בלונדון; הביאנלה בבייג'ינג; Frist Art Museum

נאשוויל, ארה"ב; הארמורי שואו בניו יורק ועוד.


[1]  על התפר שיחה בין נגה אנגלר לבין כרמית בלומנזון, "מלאי פרא", קטלוג תערוכה, גלריית האוניברסיטה הפתוחה, אוקטובר 2020,  עמ' 5.

[2]  שם, עמ' 6.

[3]  חוה אלדובי, מלאכי פרא: נגה אנגלר, שם, עמ' 11.

[4]  שם,

[5]  גלילי שחר, מלאכים על הארץ, בעקבות ציוריה של נגה אנגלר, שם, עמ' 14

[6]  שם, עמ' 15

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s