האמניות המשתתפות, אתי אברג'ל, דגנית ברסט, דבורה מורג, טליה טוקטלי, טסי כהן פפר, יהודית לוין, מאיה כהן לוי, מרים גמבורד, נעה בן־נון מלמד, נעמי בריקמן, פנינה רייכמן, פסי גירש
בחללה המוגבה של הגלריה החדשה-סדנאות האמנים, חלל המאפשר מרווח נשימה לעבודות המוצגות, מוצגת התערוכה "פוליפוניה ב-12 קולות", שכשמה כן היא מגוון קולות וסגנונות, ומתן חשיבות שווה וללא מדרג לכל. תערוכה המציגה מנעד יצירות במדיה שונות, מרשימות ומפעימות ביכולות הרישום, הציור, הצילום, הפיסול והמיצב, בתמות מגוונות שהקשרן אמנות מושגית, ציור המתכתב עם מופשט, סמנטיקה וניקוד, ארכיון, יצר ורוח, "דבר לילדים!" ועוד כהנה וכהנה (מתאפקת לא לגלוש להרגלי לנתח עבודות…)
הייחוד בתערוכה זו, הצגה של עבודות של שתי עשרה נשים אמניות העוסקות ביצירה ובהוראה כאחד. אמניות המצויות בעשור השישי או השביעי לחייהן, וממשיכות למלא תפקיד משמעותי בשדה אמנות המקומי.
מרבית האמניות המציגות החלו לפעול בשלהי שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים. עבודותיהן הוצגו בתערוכות במוזיאונים בארץ וזכו לייצוג בגלריות מובילות, ואף זכו בפרסים.
חלק מהאמניות המוצגות אני מכירה מעבודתי במוזיאון תל אביב לאמנות, ופעילותן כמורות/אמניות בסדנאות האמנים במרכז על שם מאירהוף, מוזיאון תל אביב. חלק מכירה והכרתי מתערוכות יחיד שהיו להן אצלנו במוזיאון ובגלריות שונות, ומעבודותיהן שהוצגו בתערוכות קבוצתיות או מצויות באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.
דליה דנון אוצרת התערוכה, מציינת: "העובדה שרוב האמניות המשתתפות בתערוכה הן בנות אותו הדור, למדו באותם בתי ספר לאמנות והחלו להציג באותן שנים בקירוב, מאפשרת התבוננות בצדדים הדומים ביניהן. אף שאין בהכרח מגמה משותפת בעבודותיהן, המעשה האוצרותי מנכיח את סבך הקשרים בין האמניות ומשקף אגב כך את עולם האמנות בארץ ואת הקטליזטורים המניעים והמפעילים אותו, וכן את הקשר לתנועות האמנות והמגמות השונות המאפיינות את שדה האמנות המקומי מאז החלו לפעול בו ועד היום. כאוצרת, מובן שאני מבטאת בתהליך האוצרותי גם את תפיסתי האישית דרך היצירות של האמניות המשתתפות בתערוכה".
העבודות המוצגות במגוון מדיה וטכניקות מצויות בתפר שבין הקשרי זיכרון אישי וקולקטיבי לבין תפיסת עולם פורמליסטית. דנון העבירה מספר שאלות לכל אחת מהאמניות ומעניין להתחקות אחר התשובות שהשיבו. שכן כל אחת מהן מציגה מבט אישי, תפיסת עולם והגדרה אישית, על היצירה בצד ההוראה והשיח הבין-דורי עם התלמידים, בצד האפשרות להפריה הדדית.
דנון מציינת ששנות השמונים בהן רוב האמניות המציגות בתערוכה החלו את דרכן הן תחילתן של מגמות חדשות. "בעולם האמנות, תרומתו הסגולית של דור זה באה לידי ביטוי במפנה שחל באוצרוּת – בשילוב אוצר־יוצר ובמעבר לגלריות בניהול עצמי; בהיבט המדיומלי – עם החזרה לציור, זניחת הפיסול המונומנטלי והאנדרטאי והתקבלות מדיום הצילום; ובתחום התמטי־סגנוני – פיגורציה, אקספרסיביות, בוטות, אירוניה, שינוי במעמד האובייקט האמנותי, עיסוק בביוגרפיות אישיות, אסתטיזציה של הפוליטי ותחילת העיסוק בפוליטיקה של הזהויות".[1]
התנועה הפמיניסטית עולה בתרועה רמה בשנות ה-70 בארה"ב ובאירופה. אולם לא ניתן למצוא לכך ביטוי בשדה האמנות הישראלי דאז.[2] השינוי אירע בשנות האלפיים. יש לציין שלמרבית האמניות המשתתפות בתערוכה מכנה המשותף: פמיניזם אינו נעדר ממהותן, אך לדבריהן אין הוא מגדיר את היצירה האמנותית שלהן, גם כשניתן למצוא נושאים נשיים בעבודותיהן.
בד בבד ניתן למצוא את הקשר הרצוף והמטפח אותו מנהלות האמניות עם הדור הצעיר של האמנים. על מקומה המרכזי של ההוראה בחייהן וביצירתן של המשתתפות אפשר להתרשם מהטקסטים המלווים את העבודות. בטקסטים הנלווים לכל אחת מהאמניות הן מציינות שהן מכוונות לכוחות היצירה ולא להבחנה מגדרית. עצם הנתינה באקט ההוראה, ההנאה והאהבה שבכך, ותחושת הסיפוק מדור של תלמידים/ות הזוכים להכרה בשדה האמנות.
אתי אברג'ל: "אין בעבודתי קול נשי מובחן… עם זאת, קיום היצירה שלי הוא בעיניי מאבק פמיניסטי לחלוטין…" ההוראה מציינת אברג'יל היתה עבורה גשר בין פנים לחוץ ובנתה עבורה את יכולת התקשורת שלה עם העולם".
דגנית ברסט: "אני מגדירה את עצמי פמיניסטית כאדם, אבל איני מזהה נראות נשית בעבודות שלי. אין לי אג'נדה כזו". "היה לי חשוב לפרנס באופן קבוע ורציתי גם להתפתח באקדמיה, אבל סירבתי להתקדם כמורה כי אהבתי את העבודה שבה עסקתי"
דבורה מורג: "המקום שבו גדלתי, המקום שבו נטועים השורשים שלי, מגדיר את האופן שבו אמני אומדת את העולם ומשפיע מאוד על נקודת המבט שלי. "אני מתבוננת על העולם מתוך הבית, הציורים, הפסלים והמצבים נולדים מתוך המרחב הביתי, מסמנים אות מחדש ובכל פעם נותנים לו פנים אחרות".
טליה טוקטלי: בנתי שהיותי אמנית מבוגרת מעניק לי מנדט לחבור לאמניות שכבר אינן בוסר, כדי ללוות אותן בשלבים הקשים כל כך שבהם נדרשת התנהלות בו זמנית בטריטוריות שונות: משפחה, עבודה ביצירה או עבודה לשם פרנסה בצד היצירה".
טסי כהן פפר: "לימדתי מעל ארבעים וחמש שנה ברחבי הארץ: בשדרות בחינוך המיוחד ובמכללת ספיר, בשער הנגב ושנים רבות במוזיאון תל אביב. לימדתי מבוגרים וילדים. כשאני פוגשת תלמידים שזוכרים את השיעורים לטובה, שיש לי מקום בליבם, שמעידים שלמדו ממני מהי מהות האמנות, זוהי עבורי המחמאה הגדולה. כהן פפר מציינת שרק בעקבות שהות בסיטה, הפסיקה לתפוס את עצמה כאם ועקרת בית, והתחילה לראות את עצמה כמי שחיה ונושמת אמנות.
יהודית לוין: מציינת "כמי שלמדה את שפת האמנות ויכולה לעוף אתה, הרגשתי שאני יכולה להעביר ככה הלאה. לא השתעממתי לרגע בהוראה… חלק מהקסם היה לגלות שוב ושוב כמה שאין לזה סוף…"
מאיה כהן לוי: באשר לשאלה אם היא רואה עצמה יוצרת פמיניסטית: "אני חשה אי-נחת מכל הגדרה שהיא. איני אוהבת להגדיר בשום צורה". ולגבי היותה אמנית-מורה: "אני מרגישה ייעוד ואהבה גדולה בהוראת אמנות".
מרים גמבורד: "שנים רבות לימדתי את הדברים שאני יודעת ואוהבת". "לימדתי רישום ופיסול כמקצוע, כתפיסת העולם, כמשמעת פנימית, כעולם ומלואו, וכאידאולוגיה ושרשרת תרבותית ארוכת טווח".
נעה בן-נון מלמד: "עשרות שנות הוראה בתקופה שחלו בה שינויים עצומים בשדה הצילום, זימנו לי ללא ספק אתגר תמידי ללמוד וללמד, ואף ללמוד מתלמידיי, ובכך תרמו תרומה שאין לי דרך להעריך את ממדיה גם לעיצוב דמותי כאדם וכיוצרת".
נעמי בריקמן: "החדירה לתהומות הנפש נראית לי מהותית יותר מאשר השימוש באמנות ככלי במאבק…" "אני מלמדת למעלה מארבעים שנה. ההוראה חשובה בעיניי לאין ערוך… הידע, הניסיון, המיומנויות, התובנות וההנאה הנלווים לתהליך העבודה הם מרכיבים שלא הייתי רוצה לשמור לעצמי בלבד".
פנינה רייכמן: "מפעם לפעם אני פוגשת בתלמידים שלי לשעבר שאומרים לי שאישיותם האמנותית התעצבה בשיעורם שלי. אחד מהם ציין כשנפגשנו שלימדתי אותו להבין כיצד האמנות היא חלק מחיינו, משפיעה עלינו, ושחשוב לדעת לקחת את הידע התיאורטי הזה ולקשור אותו וליישם אותו בעבודת האמנות, בפרקטיקה הפרטית".
פסי גירש: "הוראה קשורה בעיני לאינטואיציה ולגישה פסיכולוגיסטית למצוקות. היא דרושת אנרגיה רבה. אני מסבירה לתלמידים לעבוד בצורה פשוטה, להיות נאמנים לעצמם ולא לפחד מנפילה. כמורה מרגש אותי מאוד לקרב את האדם לעצמו, להעניק לו כלים לביטוי עצמי".
דנון מציינת נקודה משמעותית: "למרות התקרה שנופצה בשדה היצירה, אין עדיין באקדמיה אמנית מורה מתווה דרך במעמדו של רפי לביא למשל, הגם שהיו עד כה מורות חשובות ומשפיעות לא פחות ממנו.
קציעה עלון מציינת בטקסט הנלווה לתערוכה את עולם האמנות הישראלי המתנהל לפי קודם פטריארכלים, מיזוגנים ושל גילנות. שדה אכזרי במיוחד שרק החזקה שורדת בו "לטענתי, יכולת השרידה של האמניות הללו טמונה באימוץ עז של אפיון מגדרי – האימהוּת. אין מדובר בהכרח באימהות בפועל, אלא בהפיכתה של האימהות כמודוס של איכות לציר ועוגן בנחשולי החיים; אפיסטמולוגיה ולאו דווקא אונטולוגיה".
"הדבקות הנחושה בייעוד, כלומר ביצירת אמנות לאורך זמן, בתנאים הקשים ובחוסר הנראות וההכרה האופייניים לשדה זה, מעמידה שקילות סימבולית ל"עבודת האימהוּת" הבלתי נגמרת והלא־מתוגמלת. בשתי פוזיציות אלו טמון ממד לא מבוטל של אלטרואיזם והקרבה עצמית".[3]
אין ספק מציינת דנון כי מקומן של המורות/המרצות נעדר מהשיח המקומי. לנוכח היחס הבעייתי שעדיין קיים בארץ כלפי אמנות נשים, נוסדה העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. מטרתה לעודד את המחקר על נשים אמניות בישראל ולחזק את הדיסציפלינה של המגדר באמנות. התערוכה מציינת דנון, היא חלק ממפעל זה.
ולסיום ברצוני לציין שרות מרקוס יזמה מחקר בו השתתפו גרסיאלה טרכטנברג, רונה סלע, עדינה מאיר-מריל ויעל גילעת. תוצאות המחקר התפרסמו ב-2008 בספר שערכה מרקוס: "נשים יוצרות בישראל, 1970-1920". [4] ובשנת 2000, נוסדה תנועת אחותי למען נשים בישראל על ידי פעילות פמיניסטיות מזרחיות אשר הציבו להן למטרה להעלות על סדר היום הציבורי נושאים של צדק כלכלי וחברתי מתוך תפישה פמיניסטית הקושרת נושאים של לאומיות, אתניות ופמיניזם.[5] ברם לב ליבה של תערוכה מצוינת זו עוסק באמניות העוסקות בהוראה.
ואולי ניתן להסביר את התהייה/אמירה באשר למורה גורו בסדר גודל של רפי לביא באמירתה של אתי אברג'יל: "כשאני מלמדת, אני מקפידה לשמור על המרחב של התלמיד, לתת לו לבחור את דרגת ההתקשרות בינינו. איני אוהבת מורים שהם גורו או מאסטרו, כאלה שההערצה סביבם אינה מאפשרת למידה וחקירה אמיתית".
תודה לדליה דנון על הסיור עמה ועל חומרי הקטלוג. תודה לתמר גיספאן-גרינברג
[1] יעל גילעת, דור שנות ה־80 באמנות בישראל. כתב עת אורנים 2, 2009, עמ' 62–67.
[2] דנון מצטטת במאמרה את גלעד מלצר: "בהכללה גסה אפשר לומר כי התנועה הפמיניסטית, על כל משבריה, פסחה על ישראל בכל הנוגע לשדה האמנות. האמניות היו מודעות לכל מה שקרה בעולם אבל צפו מן הצד ולא לקחו חלק. רק בסוף שנות התשעים חל שינוי". גלעד מלצר, הקדמה – פמיניזם ואמנות ישראלית. מדרשה 10, 2007, עמ' 13
[3] ד"ר קציעה עלון, על האימהוּת כמודוס אפיסטמי ממוגדר בשדה האמנות הישראלי, "פוליפוניה ב־12 קולות", אוצרת: דליה דנון, סדנאות האמנים, ירושלים יוני–אוגוסט 2021.
[4] רות מרקוס (עורכת), בהשתתפות: רות מרקוס, גרסיאלה טרכטברג, רונה סלע, עדנה מאיר-מריל, יעל גילעת, "נשים יוצרות בישראל, 1970–1920", תל-אביב: סדרת מגדרים, הקיבוץ-המאוחד, 2008, עמ' 11. רות מרקוס 8.8.2015, ערב רב https://www.erev-rav.com/archives/38543 בספר דנות החוקרות ב-21 צלמות, 28 אדריכליות, 86 ציירות ופסלות, ועוד כ-35 ציירות/פסלות המוזכרות בהערות שוליים שכן על כמה מהן לא נמצאו עדיין פרטים מספקים. החיפוש שנעשה במאגרי מידע: ארכיונים, תיקי אמן בארכיון בית-ציפר ובמוזיאונים השונים, ביקורות בעיתונות ובכתבי-עת כגון "גזית", ובסיוע קולגות, ביניהן פרופ' גילה בלס ודליה דנון, הראה שאמניות רבות שהיו ידועות ומוכרות בזמנן, השתתפו בתערוכות חשובות, ונכתבו עליהן ביקורות חיוביות, נעלמו במהלך השנים ולא נכנסו לספרי ההיסטוריה.
[5] סילביה פוגל-ביזאוי, "דמוקרטיה ופמיניזם: ישראל כמשל", דמוקרטיה ופמיניזם – מגדר, אזרחות וזכויות אדם, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2011 עמ' 157. בתנועת "אחותי" עסקתי בשער הראשון "הארכיון בעת המודרנית" של עבודת הדוקטור
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 
תודה רבה זיוה!
מרתק…
בטי
אהבתיאהבתי