"בעתיד אבלה בחדר הזה זמן רב", תערוכה קבוצתית לרגל פתיחת המשכן החדש של סטודיו משלך, אוצרת: אור תשובה, בית הצייר ליטבינובסקי, סטודיו משלך

studioofherown.com רחוב כ"ט בנובמבר 10א ירושלים. 1.7.2021 – 29.10.2021

שעות פעילות: א', ג' 10:00-15:00 | ה' 13:00-18:00

אמניות: אלהם רוקני, אניסה אשקר, דפנה שלום, יעל סרלין, לני דותן, מיכל היימן, מיכל סופיה טוביאס

התערוכה ״בקרוב אבלה בחדר הזה זמן רב״ מציינת את השקת הפעילות המחודשת של עמותת ״סטודיו משלך״ מיסודה של ציפי מזרחי במעונה החדש שבבית הצייר ליטבינובסקי, בסמוך לבית הנסן.[1] המבנה – בית הצייר פנחס ליטבינובסקי (1985-1894), שימש את האמן עד למותו, ושינה את יעודו לאחרונה כחלל ל"סטודיו משלך".

סטודיו משלך, בית ליטבינובסקי, צלם אלעד שריג

התערוכה, באוצרותה של אור תשובה, מוצגת בחללי בית ליטבינובסקי- חללים אינטימיים ברובם ועם זאת מאפשרים מרחב נשימה לעבודות המרגשות המציגות פן אישי כל אחת בדרכה היא, עשויות במדיה שונות והקשרן זיכרון! ביטוייו השונים של זיכרון הגוף, את שהגוף זוכר דרך חוש המגע, הריח והטעם, ואף חוש הראייה (המלטף באמצעות העין את הנגלה לפניו) והאופן שבו ביטויים אלה משתקפים בעבודתן של מספר האמניות מהמובילות בישראל.

אור תשובה: בעתיד אבלה בחדר הזה זמן רב" עוסקת במחוות הפרפורמטיביות של הגוף הזוכר; הגוף המאחסן זיכרון רדום של תחושות ורגשות, והגוף המבקש להעיר ולקרב אותן אל התודעה והנפש.

באחת הסצנות האיקוניות מראשית ימי הקולנוע ההוליוודי, גרטה גרבו, המגלמת את ״המלכה כריסטינה״ (1933), מתהלכת ברחבי החדר שבו חוותה לראשונה אהבת אמת. היא מלטפת את הקירות והרהיטים ומסבירה לאהובה: "אני משננת את החדר הזה. בעתיד, בדמיוני, אבלה  בחדר הזה זמן רב״.

האמונה הקמאית בכוחו של הזיכרון להיטמע בדרכי הגוף, ניצבת לאורך שנים במרכזן של תרבויות, אמונות וטקסים רבים. העבודות בתערוכה עוסקות בביטויים אלה. הן מבינות את הגוף האנושי כמעין ארכיון חי, הנושא חוויות, זיכרונות ואפשרויות ידיעה הנמתחות אל מעבר להווייתם המילולית. (מטקסט התערוכה).

על העבודות:

אלהם רוקני אלהם רוקני עוסקת בחלק ניכר מעבודותיה בניסיון להנכיח ולהשהות את הזיכרון החמקמק ממולדתה, איראן, שאליה אין באפשרותה לחזור. בעבודת הווידאו 45 דקות הצמידה האמנית את גופה החשוף לשטיח חרוזים, שהטקסטורה שלו הוטבעה על עורה. בעבודת הווידיאו ניתן לראות איך מדגם החרוזים המוטבע ומקבל ממשות גופנית, הולך ומתעמעם במהלך העבודה עד להתפוגגות המוחלטת שלו, בדומה לזיכרון עצמו.

אלהם רוקני, וידאו HD, 45 דק, 2010
אלהם רוקני

אניסה אשקר אניסה אשקר רושמת מדי בוקר על פניה מילה או משפט בערבית, במעין אקט טקסי מתמשך, שהפך לסימן ההיכר שלה כאמנית (כשני עשורים). המילים אותן בוחרת אשקר פועלות כמעין חלון אל התת־מודע: יש ואלו מסרים המועברים ממנה אל העולם החיצוני, ויש ואלה מסרים שהיא מבקשת להטמיע בתוכה או לאחל לעצמה, מתוך אמונה בכוחם לחלחל מן הגוף אל התודעה.

אניסה אשקר, אגריה מאתיה 4 העיניים הפראיות, 2006, תצלום צבע.
צלם אלעד שריג

דפנה שלום בסדרת צילומים מצלמת שלום צמחי תבלין ריחניים שייבשה בין דפיה של מהדורת ברייל של ספר שמות. תוכן הספר מטבעו, נותר עלום למי שאינו מתמצא בקריאת ברייל; עם זאת, האמנית עצמה מבקשת לדלג על אפשרות הקריאה עצמה, ולחבר בין הטקסט והגוף באמצעות חוויה חושית ופיזית המבוססת על חוש המגע וחוש הריח (ניתן לגעת בעבודה ולחוש אותה).

דפנה שלום, מתוך הסדרה מיובשים, 2018
דפנה שלום

יעל סרלין נסעה לפני מספר שנים לטיול שורשים בעקבות סבתה בעיר אדירנה (תראקיה), טורקיה. סרלין חיפשה דרכים להתחקות אחר הזיכרונות האבודים של הסבתא, שאיבדה את היכולת לתקשר באופן מילולי. האמצעי, עבודות הנשענות על טכניקות של אריגה ורקמה, אותן החלה לפתח בתקווה שבעבודה העמלנית והחזרתית שביצעו לפניה כל אותן נשים יהיו מגולמים גם הידע והזיכרונות האבודים, שלא ניתן עוד להעביר במילים. לצד זאת היא החלה בבניית ארכיון של הקהילה היהודית הנכחדת של אדירנה, ובמרכזו תיעוד של דימויים וסמלים שהופיעו על גבי מצבות בבית הקברות היהודי בעיר. סרלין המשיכה לחפש סימנים חזותיים אלו בקרב קהילות יהודיות נוספות ברחבי העולם העומדות בסכנת הכחדה.

ברקמות ובמיצב האריגה המוצג בתערוכה מוצגים כמה מן הסמלים שהאמנית אספה במהלך המחקר.

יעל סרלין זרייבייא_2021 מיצב חוטים ועצי חיים_צלם יעקב ישראל
יעל סרלין

לני דותן

יוצרת כעשור שנים סדרות של תצלומים ומיצבים, בהם מוצגים דיוקנאות עצמיים שלה ושל בנה. הדימויים מאזכרים ייצוגי הורות המיוצגים לרוב במסורות של תולדות האמנות המערבית: מדונה וילד, העקידה והשילוש הקדוש. דותן מציינת שעבודותיה מבקשות "להרחיב את הזמן" וליצור נרטיבים חדשים השואלים מהעולם הממשי.

עבודותיה מבקשות לדברי האמנית, "להרחיב את הזמן" וליצור נרטיבים חדשים הלקוחים מהעולם האמתי. כך האֵם בעבודותיה מציגה עייפות, כאב או חוסר קשב, ובנוסף היא משלבת בתצלומים אובייקטים עכשוויים כמו מכנסי ג׳ינס וטלפונים ניידים. אלה מייצרים שרשרת מטא־זמנית של ייצוגי אימהוּת, המחברת בין אז והיום ובין קודש לחול.

לני דותן, קרדיט אלעד שריג

מיכל היימן בשנת 2012, במהלך קריאת הספר "פני השיגעון: היו ו׳ דיאמונד ומקור הצילום הפסיכיאטרי" (1976), מספרת היימן, נגלה לפניה תצלום של עצמה שצולם ב״מקלט למשוגעים שבמחוז סאריי״ ליד לונדון. התצלום צולם לפני 150 שנה, אך לא היה לאמנית כל ספק שהיא המצולמת בו.

היימן הזמינה מתופרת שמלה, המבוססת על אותה תלבושת מוסדית הנראית במרבית תצלומיו של דיאמונד, הקפידה שהרקע יהיה דומה לזה של הסטודיו במוסד, וצילמה בסטילס ובווידאו, את עצמה ונשים נוספות, בהן יוצרות, אחות, רופאה, בנות משפחה, מטפלות, משפטניות, דמויות ציבוריות, מבקשות מקלט ועוד. הפרויקט שהוצג במוזיאונים בארץ, בסין, ובארה"ב, כולל סרטי וידאו, פרפורמנס, עבודות סאונד, ותצלומים (הכוללים מסיכות ואובייקטים אחרים), וכן תיעוד הנסיעה של בתה אמילי למוסד בלונדון ב- 2017. כל אלו מתפקדים כדרכי הסתננות, כשערים או כ"חפצי מעבר" למקלטים (asylums) במאה התשע-עשרה, דרכם היימן בונה קהילת נשים חדשה החוצה גבולות וזמנים, 2021-1855.

מיכל היימן, קישור רדיקלי, קהילה חדשה של נשים, 2021-1855, Plate 34 Myself פרט מתוך תצלום רדי מייד מעובד, צולם ע דר. יו. וי. דיאמונד, 1855, 2013, תצלום צבע
הצבה בחלל, צלם אלעד שריג

מיכל סופיה טוביאס אמנית רב־תחומית הפועלת במרחבים פיזיים ומנטליים. במיצב הפיסולי שבמרכז עבודת הווידיאו "צירים" יצרה טוביאס חמישה פסלים, בתוכם מופיעה הרקדנית והכוריאוגרפית רנה שיינפלד. הפסלים שואבים השראה בצורתם מאתר הפולחן הפרהיסטורי סטונהנג׳ (Stonehenge) שבאנגליה. במחוות איטיות וטקסיות שיינפלד חובקת את הפסלים שאופן הצבתם בחלל מאזכר בצורתה כף יד עצומה בממדיה, ונעטפת בהם כמעין שמאנית המפיחה חיים בנציבי מלח, עד שלא ברור אם היא המטעינה אותם בחיים או שמא היא זו הנטענת מהם באיכויות הנצח.

מיכל סופיה טוביאס, מתוך עבודת הווידאו צירים, כוריאוגרפיה וריקוד- רנה שינפלד, 2020
מיכל סופיה טוביאס, מתוך עבודת הוידאו צירים, כוריאוגרפיה וריקוד_ רנה שינפלד, 2020

תודה למיטל מנור על הנסיעה עמה והסיור במקום, ועל חומרי התערוכה.


[1]  צוות "סטודיו משלך": ציפי מזרחי היא יזמית תרבות. בשנת 2010 ייסדה את סטודיו משלך והיא מנהלת אותו כפלטפורמה לקידום נשים אמניות. למזרחי חוברות מיטל מנור, מנהלת אמנותית וליטל מרקוס מורין, חברת הגלריה.

3 מחשבות על “"בעתיד אבלה בחדר הזה זמן רב", תערוכה קבוצתית לרגל פתיחת המשכן החדש של סטודיו משלך, אוצרת: אור תשובה, בית הצייר ליטבינובסקי, סטודיו משלך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s