"כיבוי אורות", משפט/מושג המוכר בחיי הורים לילדים רכים, מקבל משמעות טעונה בתערוכה "כיבוי אורות" שעניינה הלינה המשותפת בקיבוצים. תערוכה זו מוצגת כחלק מאירועי שנת המאה של קיבוץ גן שמואל, ממעט הקיבוצים שנותרו במסגרת הקיבוץ המקורי ולא עברו הפרטה או הרחבה קהילתית משמעותית ע"י אנשים ומשפחות מבחוץ.

דרורי, אמנית רב תחומית ומרפאה באומנות, בת קיבוץ שריד בעברה, בונה מיצבים ומיצגים, שעניינם הביוגרפיה האישית שלה כילדה וכנערה מתבגרת. בעבודות אלה היא בודקת וחוקרת את ההקשרים בין בית הגידול שלה, לבין האידאולוגיה הקולקטיבית ששררה בקיבוצים בימים עברו, ומבקשת לחדד את הקשר שבין האמנות לריפוי, בין הפצע לצמיחה ובין האישי לקולקטיבי.

מרחב הגלריה מעורר השתאות. הקירות והתקרה שבו צבועים תכלת (צבע המהדהד לגן "תכלת" בו גדלה). בחלל מוצגות עבודות תפירה ורקמה – כריות, שמיכות בובות ופריטים נוספים מעולם התינוקות. למשפטים הרקומים עליהם תפקיד מבאר, מנחה ואף מכמיר לב. התערוכה מפעילה את הצופה/מבקר המשוטט בין העבודות, נכנס ויוצא בעדן, חווה אותן.

צבע ה"תכלת" כמצוין בטקסט התערוכה, מתכתב עם השורה מהשיר 'ערב מול הגלעד' – "האילנות כל כך כבדים, כופף הפרי את הבדים, זו השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים…"  והצבע "תכלת, כתכול השמיים הוא רב משמעויות, יש בו מן השלווה. "תכלת" הוא צבע אפוף במיסטיקה וחשוב ביהדות "כי מן התכלת..", וחשיבותו רבה בנצרות (מריה אם ישו, כמלכת השמיים) ובאסלם.

"לינה משותפת", דפוס אידיאולוגי ששימש להלנת ילדים בבתי הילדים בקיבוצים, ובנפרד מהוריהם היה נהוג בארץ עד שלהי שנות ה-80. חגי תמיר כותב בקטלוג התערוכה "לינה משותפת": "היה בו בבית הילדים, ניסיון לשוויוניות אדריכלית קיצונית. זו התבטאה בזהות מוחלטת של כל החדרים (4 ילדים/דות בכל חדר), וכל הדלתות, החלונות והתריסים היו מסוג אחד, עד אחרון הפרטים.

חיי בית-הילדים נסבו לאורכו של המסדרון… מעבר פתוח שלא הוליך לשום מקום, אך איפשר שליטה מלאה על המתרחש. בשום פינה לא נתקיימה בבית הילדים מידה כלשהי של פרטיות או אינטימיות…"[1]

ואילו אברהם  בלבן כותב: "תמונת היסוד היא השורה, אמרתי לעצמי, והידיעה שאתה חלק משורה זו…וההרגשה שבטוח בתוכה, כי רק כאן מכירים אותך ומקומך שמור, בטוח ולחוץ, כי אתה חלק מהשורה הזאת והשורה הזאת, לטוב ולרע, היא חלק ממך. השורה הזאת עיצבה את חיינו, כי היא הייתה זירת מאבק תמידי בין שתי מערכות מתנגשות. מצד אחד, האידיאולוגית שייצרה אותה, והמערכת החינוכית (מטפלות, מורים, מדריכים חברתיים) שהפכה אותה לחיי יום-יום המורכבים משעת קימה ושעת כיבוי אורות וכל מה שביניהם, ומצד אחר, הילדים שמהם הורכבה השורה הזאת.

הקיום בשורה הפך לכן למאבק תמידי שבו נדרשת לתקן את עצמך להיות ילד טוב, לוותר, להתחשב באחרים, להתאים את עצמך, כל הזמן להתאים את עצמך לאחרים. להיות בשורה היה לא להיות ילד, לא להיות יחיד ומיוחד ובעל רצונות וזכאי לאהבה, אלא להיות בן קיבוץ"[…] לא ידענו שאנחנו חלק מניסוי אנושי כביר שאין לו סיכוי להתגשם…"[2]

הסצנריו השכיח- לאחר כיבוי האורות בבית-הילדים עת ההורים נפרדו מילדיהם, נמשכו השיחות בין הילדים, שחלקם נרדמו וחלקם, אפופי פחדים, חששו לישון. שומרות הלילה שהשגיחו על הפעוטות והילדים בבתי הילדים, נהגו להגיב כל אחת בדרכה היא. יש שהגיבו ברוך, ויש באופן אחר, תוקפני, בוטה (הדהוד לכך ניתן למצוא ב'ספר שומר הלילה' המצוטט).

במפגש עמה מספרת האמנית על הבכי, והזעקות שעלו מבית הילדים. ומציינת שבתערוכה זו (המשך לתערוכה הקודמת, 'שומרת לילה בואי לגן תכלת')[3] "היא ממשיכה לחקור ולהעמיק בנושא הלינה המשותפת. ככל שהיא מבינה ולומדת למה חינוך זקוק, היא נדהמת לגלות את החסר ההורי שבו גדלה. היא טוענת שיש דברים רבים שאינה זוכרת מהלינה המשותפת, כי מגיל שבועיים היא הייתה בבית הילדים, והזיכרון המודע לא קיים בגילאים האלה, אבל הזיכרון הפיזי כן; ולרוב עולים לה דימויים קשים אך הדימויים עולים דרך הידיים שלה, שפועלות באופן עצמאי. היא לא תמיד מבינה את פשר הדימויים, שעולים, אך חשוב לה לקבל אותם ולא לברוח מהם".[4] הגן בו גדלה, היא מציינת, היה מקום שסימל רכות, הכלה ואהבה, אך בלילות התעצמה תחושת הבדידות והנטישה.

עבודות התפירה ורקמה המוצגות בתערוכה משמשות ככלי לאיחוי וריפוי כאבי העבר וכמנוף לצמיחה והתפתחות. דרורי טוענת, שהיצירה משמשת עבורה ככלי מחקר אישי, תרבותי ופוליטי. דרכה ובאמצעותה היא לומדת על עצמה ועל העולם, ומתאפשרות לה תובנות על החברה בה היא חיה. איחוי וריפוי ניתן למצוא בעבודה שלעיל, בה בנתה האמנית יקום חלופי לבית הילדים ובו מופיע השלט החדר של אדוה.

המתח הזה בין הפרט (במקרה שלפנינו, האמנית) לבין הקולקטיב, ניכר בתערוכה. מתח נוסף ניכר בין עבודות הרקמה והתפירה הידניות, הסיזיפיות, עשייה שיש בה מן ההתמסרות בשונה מהחברה בת ימינו המאופיינת בקצב חיים מהיר וקצבי, תעשייתי-טכנולוגי.

המשפטים הרקומים על העבודות מצטטים מידע שכתבו 'שומרי הלילה' במחברת הלילה; משפטים אינפורמטיביים שמפרטים את מה שעובר על הילדים בשעות הלילה. טקסטים אלה עומדים במרכזו של המיצב הנוכחי בתערוכה, המאופיין בטקסט שנפרש על חמישה בדים גדולים ונכתב ע"י שומרת הלילה חיה בר-לבב, מקיבוץ יפעת, בשנת 1960.

דרורי ביקשה מנשים רבות לרקום את הטקסטים הללו על בגדי תינוקות, צעצועים, בובות, שמיכות ועוד. לאחר מכן היא צירפה ותפרה אותם, תלתה והנכיחה אותם בחלל. אפשר להרגיש את המתח בין הטקסט לדשא מתחתינו ולצבע התכלת של השמיים האופף אותנו.

עשייה זו של חיבור הבדים והרקמות שדורשת אורך רוח, היא בעצם ניסיון ל"תיקון" וריפוי של "החור" המטפורי שנפער בנפש. הבדים הרכים, העוטפים ומגנים ומהווים מרכיב משמעותי בתערוכה, יכולים גם לשמש כשמיכה עוטפת, מנחמת ומכילה, תזכורת לאם שנוכחותה נמנעה בילדות. 

תודה לאמנית אדווה דרורית וליח"צ, אנה ברשטנסקי

---

[1] חגי תמיר, בית הילדים, מתוך קטלוג "לינה משותפת", קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלית, אצרה: טלי תמיר, ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005, עמ' 23.

[2] אברהם בלבן, מחוץ לשורה, שם, עמ' 27-26.

[3] אדוה דרורי, "שומרת לילה, בואי לגן תכלת", אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי, הגלריה במרכז ההנחה בטבעון, 2019.

[4] ציטוט מטקסט התערוכה בגן שמואל.