התערוכה מלווה בקטלוג ומאמר האוצרת דרורית גור אריה
בטרילוגיית הסרטים TBQ, של האמנים שחר מרקוס ונאזקת אקיג'י, מוצגות עבודות וידאו אשר צולמו במקומות שונים: בפאתי ירושלים, איסטנבול ורומא. אקיג'י ומרקוס עורכים טקסי טהרה, מטפלים בטקסטים יהודיים, מוסלמים ונוצרים קדושים ומציעים פרשנויות שונות ומרחיקות לכת לספרים שיצאו מכלל שימוש.[1]
האוצרת דרורית גור אריה מציינת: "תחייה ומוות הם שני הקטבים במנעד עבודתם של שחר מרקוס ונזקת אקיג'י. השניים מתאמצים להפיח חיים בנופים שוממים, להפרותם ולהנשימם – ולחילופין הם קוברים חומרים אורגנים ואף את גופם ברגבי העפר. שתי הפעולות, טקסיות וסגפניות, פיזיות ומטאפיזיות כאחד, נוגעות בגוף, בבשר, לא אחת מתישות אותו, פוצעות וממרקות אותו כמעט עד זוב דם בתפר שבין החולין לקדושה".[2]
השניים בוחנים את ההתייחסויות השונות של שלושת הדתות – יהדות, נצרות ואסלם לספרי הקודש שיצאו מכלל שימוש. הפתרון ביהדות הוא "גניזה" משמע קבורה של ספרי הקודש. באסלם יש שנוקטים גם כן בגישה זו, ויש שקורעים ושורפים. בנצרות אין איסור על השלכת ספרים, אף שרצוי להעבירם הלאה.
הפרק הפותח את טרילוגיית TBQ, Genizah, מתרחש ביער בן שמן, במערת גניזה פעילה. הספרים המונחים בפתח המערה כמו תלולית אשפה נאספים ומובאים ליער, שם הם עוברים טקס של שיקום וטיהור. תהליך ההוצאה מקבר וטיהור משלב מסורות נוצריות ויהודיות. מחד, זהו טקס הטיהור של גופתו של הנפטר, קרי הספרים בטרם יעטו אותם בכריכות מהודרות, ויועברו אל קברם. מאידך, מדובר כאן על תהליך של "תחיית המתים" (Resurrection), המלווה בקריאת טקסטים בעברית, שפתו של מרקוס, ובגרמנית שפתה של אקיג'י.
מרקוס ואקיצ'י פועלים בריכוז ניכר, ובכך יש מעין היפוך של משמעות הגניזה בדת היהודית, שמטרתה להעלים ולהסתיר. בתהליך זה המסתיים בטקס לבישה והצמדת הספרים העטופים אל החזה יש מן האנלוגיה לבגדי הכהן הגדול המעוטרים באבני החושן בעת השירות בקודש הקודשים.
הפרק השני בטרילוגיה, Sea of Life,מתרחש באיסטנבול ומתייחס למסורות של קבורת ספרי קודש בדת המוסלמית. בשונה מהפרק הראשון, כאן הטקס הוא פומבי, ומתקיים ברחוב הומה אדם על גדת הבוספורוס. אקיצ'י ומרקוס צועדים ברחבי העיר, אוחזים במיכלים שקופים הקשורים לגופם, ובהם כרכים של הקוראן. השניים עורכים טקס ברוח המסורות המוסלמיות, רוחצים את המגילות השחוקות במים שנלקחו מהבוספורוס במהלך שייט. את המים המקודשים שנגרו מספרי הקוראן הם אוספים לתוך גביעים שקופים שתכולתם נשפכת בחזרה לים. רחצת הספרים הינה שלב מטרים לקבורה, כדי שהטקסט המקודש לא יגע באדמה שכן יש בכך משום חילול הקודש.
בפרק השלישי בטרילוגיה La Scala, המתרחש למרגלות בית הספר הבריטי ברומא, מודגש מעמדו המקודש והנשגב של הספר. לטקס חודרים אלמנטים פולחניים ודתיים המזכירים סקרמנט כנסייתי[3]. האמנים חושפים את סדר הסקרמנטים – תוך היפוך של פנים וחוץ, האינטימי והציבור, והצגת טקס המופנה כלפי חוץ, לעבר הרחוב הרועש. השניים משחזרים מספר מנהגי עלייה לרגל נוצריים ואת המיתוסים הסובבים אותם: תחילה הם נושאים על גבם מראות כביטוי להכרה באלוהי, ומטפסים על ברכיהם במדרגות במאמץ ניכר, עולים לעולם המקודש. במקום זה הם מפנים את גופם אל העולם למטה, זה של החולין. בדרך הם מפזרים את ספרי הקודש על המדרגות המלכותיות, תוך שהם מעבירים אותם לתהליך ניקוי קפדני ומקיפים אותם בענני קטורת. הסקרמנט הסימבולי של השניים, הוא בו בזמן רוחני ומעט מגוחך כאחד. האם הם אכן ירעיפו חסד אלוהי שמימי על הספרים שנאספו מפח האשפה?
תודה לדרורית גור אריה על הטקסט והדימויים
[1] הטרילוגיה "TBQ הוצגה בתערוכה "גניזה "TBQ, אוצרת שירה פרידמן, גלריה נווה שכטר 11.4.2019.
[2] דרורית גור אריה, "קוברים", ציטוט מטקסט התערוכה.
[3] סקרמנטים הינם הטקסים הנוצריים שהתגבשו במהלך השנים ונעשו לעיקר חובת המאמינים, הם נעשים על ידי כומר מוסמך. חלק גדול מהנוצרים מאמינים כי דרכם הם מקבלים את ה'שפע הנוצרי'. הנוצרים דבקים בקיומם בהתאם למידת אדיקותם ה'דתית'.
בנצרות הקתולית מהווים הסקרמנטים צינורות להעברת החסד האלוהי למאמין. קורבן הגאולה של בן האלוהים, אשר התגשם בבשר ודם, קרי מותו של ישו על הצלב, יצר מעיין אינסופי של חסד אלוהי. חסד זה עובר אל המאמינים באמצעות הסקרמנטים, שהם מעשים סמליים עליהם מצווה הכנסייה.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A7%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%98
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 