במוזיאון חיפה לאמנות מוצגות מספר תערוכות אמן של  אמנית ישראלית ואמנים בינלאומיים: אדריאן פאצי, אנה לוקשבסקי וולקן קזלטונץ' ואוגוסט זנדר. תערוכות המנהלות דיאלוג ביניהן, שכן דמות האדם על מופעיו השונים מופיעה בהן במדיה שונות – ציור, רישום, עבודות וידיאו וצילום. בנוסף,  שני חדרים המוקדשים ליצירות אמנים מאוספי קבע: אביבה אורי וראובן ברמן קדים, וכן מרכז אמנויות (חממת אמנים)

ואולי אתחיל בהתחדשות. יותם יקיר – מנכ"ל מוזיאוני חיפה דיבר במפגש עמו על ה"אני מאמין" שלו. התכנסנו במבואה החדשה שעברה לאחרונה שיפוץ, חלל שיש בו חשיבה באשר לאפשרות מפגש נאותה, ומבט וקשר לסביבה, למקום בו נמצא מוזיאון חיפה. חיפה כמקום רב-תרבותי, עיר שיש בה מגוון אוכלוסייה.

ובנוסף, מרכז אמנויות – סלון יצירה אורבני המאפשר שיח פורה בין אמנים ויוצרים, במקביל למוזיאון, ובו מוצגות עבודות שהן תוצר לשיח זה.

תודת הלב על השיח הנעים והאירוח

התערוכות

אנה לוקשבסקי, טיפוסים

האמנית אנה לוקשבסקי (ילידת ווילנה, 1975) סיפרה במפגש עמה על מתודת העבודה שלה. בדומה ל"משוטט" הflaneur"" הצרפתי של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נוהגת לוקשבסקי לשוטט  בשכונת הדר, חיפה, אזור בו נמצא הסטודיו שלה. במהלכם של "שיטוטים" אלה  שיש בהם מן ההסתכלות "החוקרת, האנתרופולוגית קמעה", עולה ערב רב של דמויות שיש בהן מן המנעד והייצוג החברתי החיפאי (דמויות שיש להן הקשר אתני ומעמד חברתי, מהגרים, פליטי עבודה ועוד). חלק מדמויות אלו ה"לוכדות" את מבטה, היא רושמת ברישום מהיר ואזי מזמינה אליה לסטודיו. שם, במהלך מספר מפגשים שיש בהם מן השיח והקשב, היא מציירת "אינדיבידואל" שיש בו מן הרבדים השונים.[1]

ד"ר קובי בן-מאיר, האוצר הראשי, התייחס לתערוכה על המכלול הנרחב שלה. פורטרטים בשמן על בד, אך גם רישומים. מאפייני האור הנכנס מהחלון ונופל על חלק מהאובייקטים או הדמויות המוצגים בציורים. השיח אותו מנהלת האמנית עם מסטרים כמאטיס ופיקסו, ודיאלוג עם הצייר אוטו דיקס, או אף היצירה "שחקני הקלפים" של סזאן.

אדריאן פאצי, דממה דקה

התערוכה של אדריאן פאצי (Adrian Paci, 1969), אמן בינלאומי, זוכה לחלל ניכר בממדיו (קומה שלמה). בתערוכה מוצגת סקירה מקיפה של עבודות וידיאו שלו; מעבודה מוקדמת מ-1997 ועד לתצוגת בכורה של שתי עבודותיו האחרונות מ-2021. במפגש עמו סיפר פאצי על החניכות שלו כצייר ועל העיסוק שלו בעבודות ווידיאו. פאצי, אחד האמנים המרכזיים והמשפיעים בשדה האמנות העכשווית, עוסק למעלה משני עשורים בסוגיות פוליטיות וחברתיות של ימינו, באופן רגיש והומניסטי כאחד. אנשים כפרט וכמכלול שאת מחוות הגוף והבעות הפנים ואת הצלילים והקולות שלהם הוא מתעד וחושף בעבודות הווידיאו שלו ומעניק להם קול וממשות.

בווידיאו "מילים שבורות" מוצגים חמישה פליטים סורים, אותם פגש פאצי בפרברי ביירות. הפליטים סיפרו לבקשתו את קורותיהם במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. ברקע נשמעים הדברים הנאמרים בערבית, אך כל אחד מסרטי הווידיאו ערוך מן הרגעים שבהם הפליטים שותקים. פאצי מעלה סיפורים על אנשים, ומדבר על מה שנשאר לאחר שצולמו ורואיינו… Lost and Found. התפר שבין הטקסט לקול (שתיקה).

מה שחסר; מה שמילים יכולות ועשויות לומר, הנאמר והמושתק, הבעות הפנים ומחוות הגוף, המדברים את מה שהמילים אינן אומרות; והרצון לתת קול לדמויות, לטראומות שחוו, לזיכרונות שהושכחו ולהיותם "בני אנוש".[2]

שתי עבודות ווידיאו אחרונות "פגישה" ו"הנוודים", שתיהן מ-2021, מוצגות בחלל אף הן.

בעבודת הווידיאו "הנוודים" מוצג מסעו של פאצי ברחבי אלבניה, במהלך הפנדמיה, והשפעת המגפה על המרחב המקומי – עירוני וכפרי כאחד, ומקומו של הפרט במרחבים אלה. במסע עולים נופי קדומים, דמויות משוטטות בצד בעלי חיים שאף הם זוכים לייצוג.

“פגישה” היא עיבוד בווידיאו למיצג שעשה פאצי בסיציליה בחג הפסחא 2021. פאצי תכנן תהלוכה מצומצמת קודם  עלות השחר ברחבי העיירה מודיקה, סיציליה, שכן בשל מגפת הקורונה בזמן זה נאסר לערוך תהלוכות חג המוניות.

פאצי מציג בעבודת הווידיאו סיפורים קטנים על אנשים, לעתים כואבים מאוד.  הדיבור והכותרות – באלבנית, איטלקית ואנגלית. העבודה מבוססת על חומרי ארכיב; שני שקי יוטה מארכיון אלבניה ובהם מאות מכתבים כתובים בשפה פשוטה ויומיומית, שלא נמסרו ליעדם. שחקנים קוראים ומשחקים את הקוראים. ונותרות שאלות המעסיקות את הצופה – מי האנשים? מה קרה להם?

וולקן קזלטונץ' ואוגסט זנדר, המבט

בין וולקן קזלטונץ, לבין אוגוסט זנדר מפרידות כמאה שנה ומקומות שונים. שתי התערוכות מתמקדת בדיוקנאות מצולמים, ואצל שניהם לב התערוכה הוא בקשר הנוצר בין הצלמים למצולמים, שכן אלה האחרונים מישירים מבט לעין המצלמה ולצלם העומד מאחוריה. המבט כאמצעי לשיח משותף, מבט שיש בו התבוננות ממושכת, שאינה לרגע. וכפי שציין ד"ר בן-מאיר, "במקום בו התבוננו אלה באלה הצלמים והמצולמים, נוצר כעת קשר של מבט בין הצופה לבין עבודת האמנות."

אוגוסט זנדר (August Sander, 1876-1964) צלם גרמני החל לעבוד בשנות העשרים של המאה ה-20 על הפרויקט האֶפִּי שלו, "אנשי המאה ה-20". במהלך כארבעים שנה צילם מאות גרמנים בסביבת חייהם, כחלק מתהליך מיפוי החברה הגרמנית בהתאם לקטגוריות חברתיות, מעמדיות ותעסוקתיות (איכרים, פועלים, בורגנים, בעלי מקצועות חופשיים, אמנים ועוד) במקום העבודה או בבית, ויש בהם מעין דיוקן של גרמניה בימי רפובליקת ויימאר.

וולקן קזלטונץ' (Volkan Kızıltunç), הפועל באיסטנבול, מושפע מאוד מעבודתו של זנדר, ויוצר בהשראתו קומפוזיציות של עבודות הווידיאו שלו. בעבודותיו הוא חוקר את המתח בין דימויי סטילס לבין הדימוי הנע. האמצעים החזותיים בהם הוא נוקט: לקח סרטי וידיאו משפחתיים שצולמו בטורקיה במהלך השנים 1985-1965, העמדה וצילום דמויות על רקע הסביבה הטבעית שלהם. ובחירה ברגעים מהצילומים בהם בני משפחה מישרים מבט אל המצלמה.

התערוכה נקראת "המבט". מבט בין שני אנשים שהופכים מזרים למכירים. כל אחד משני אמנים אלה דן במפגש בין האישי והפרטי לבין הציבורי, חברה ומעמדות.

---

[1] אנה לוקשבסקי, עלתה לישראל בשנת 1997, ומשנת 2011 פועלת בחיפה.

[2] פאצי נולד ב1969 בשקודרה, אלבניה, היגר לאיטליה ב-1997 וחי מאז במילאנו.