תערוכת היחיד של גיא גולדשטיין המוצגת בחלל "ארטפורט" מעלה על הדעת אזכור ליקום קסום בו משחקי ילדות, צלילי מוזיקה, מסיבות קוקטייל חוברים יחדיו.
בחלל העליון של התערוכה מוצגים אובייקטים שונים – מזוודת עץ עם פריטים שונים, כוסות, מעמדים, אזכורים לנגיסי קוקטייל, מסלול המזכיר מסלולי רכבות ובו מופיע דימוי העיניים שמלווה אותנו גם בחלק התחתון של התערוכה. שילוב של רדי מייד, בצד שאריות מתועשות, יציקות ופיסול ידני.
החלל התחתון – מיצב קינטי המבוסס על רשת של עמודי תווים היוצרים מערך מורכב של צלילים ופיקוח. גולדשטיין המוכר כאמן המשלב מיצב וסאונד, משלב בין סטטי (מעמדי התווים) לדינמי (האלמנטים הזזים ונעים: מגבי שמשות, אנטנות רדיו, מניפה, מגנט, זכוכית מגדלת שעברו שינוי בתפקודם המקורי) ונותן "מהות" חזותית לצלילים העולים בתערוכה, לתנועה ולמקצבים, ובה בעת מגיב למטרונום, אך גם לאלמנטים המצויים בחלל העליון ומזכירים (לי כאמור) עולם משחקים חלופי, ובו שילוב של תום ילדות ומנגד, ירידים עולמיים, מסיבות קוקטייל בצד מפגשים ביתיים שיש בהם מן האינטימיות. על המשחק והאדם המשחק כתב בזמנו ההיסטוריון יוהן הויזינגה, וכן ז'אק דרידה במאמר מוקדם שלו.[1]
התחושה שעלתה בראשי היתה מעין עולם פלאות ואף חדרי פלאות מימים עברו (אירופה, מאות 18-15). את אלה ואת המיצב של גולדשטיין מאחדת לדידי הנטייה לסקרנות ולפליאה, אותה פליאה מהעולם המודרני והעתידני שהובילה את המדענים בנפולי, בולוניה, ורונה באיטליה אך גם במקומות אחרים באירופה לחקר פלאי היקום ומוזרויות הטבע, ולהצבה של מלאכותי artificiale בצד טבעי naturale יחדיו.[2]
כצופה המשוטטת במרחבי התערוכה אני חווה תחושות של פליאה, רצון לגעת, לחטוף בחשאי נקניקיה, להפעיל את הקטר, לשתות קוקטייל… ולערוך "מסע בזמן" בתוך "ארכיב" אובייקטים, דימויים כתובים ואחרים המאזכר לדידי את אמני הדאדא והסוריאליסטים של העשורים המוקדמים של המאה העשרים ואת המונטאז' הדאדאיסטי. השעון המתפקד – של זמן מדוד ומאורגן ע"י חוקיות, תנועת המחוג, הקשת הנעה, המזוודה מעץ שיש בה מן האזכור או אף הציטוט של המזוודה/ות של מרסל דושאן. העיניים הצופות, בולשות, לקוחות מחד מהאמנים הסוריאליסטים, ומצד שני מאזכרות את הפנאופטיקון.[3]
דן הנדל מתייחס במאמרו "משחקי העולם" למדענים וטכנולוגים שהחלו החל בשנות החמישים של המאה העשרים לעשות שימוש בתיאוריות מתחום תורת המשחקים ותורת המערכות כדי לבנות מודלים לזירה הגאופוליטית הבינלאומית, ולניבוי אפשרי לתרחישים לעתיד.
הנדל מציין את "משחק העולם" של האדריכל באקמינסטר פולר כדרך לבחינת גישות עיצוביות הוליסטיות באשר לבעיות גלובליות, ואת האפשרות שמשחקי עולם כגון זה ואחרים עשויים להדמות לאלו מהמאה העשרים אך עומדים בבסיסם של ניסיונות עכשוויים של גופים המבקשים להציע תמונות מהימנות ותרחישים עתידיים דוגמת משבר האקלים.
"בעבודתו, גיא גולדשטיין מייצר תמונות שהן בעת ובעונה אחת מחווה ופרודיה על משחקי העולם והאמביציות שעומדות מאחוריהן: שדות של אירועים קטנים וסיטואציות מיניאטוריות, ריבוי מופרך של אינפורמציה טקסטואלית וחזותית, עיניים צופיות כמוטיב חוזר, ומכונות אבסורדיות שמזכירות מחוונים שיצאו משליטה"[4]
ב"טעויות העתיד וכיבוד קל" כותבת אוצרת התערוכה ורדית גרוס, מפגיש גיא גולדשטיין שני אירועים שונים – היריד העולמי רב המשתתפים וקוקטייל ביתי קטן ואינטימי. מהשקת כוסות יין להשקת גשר הזהב בסן פרנסיסקו, משיחה בארבע עיניים למערכת כריזת חוצות, מהדרישה שלא להתקהל לכמיהה להיות חלק מהקהל, התערוכה מתבוננת על הצורך הבסיסי במפגש אנושי ועל המקומות בהם הוא מתכופף ומתאים את עצמו לצורך האנושי בארגון, פיקוח ושמירה על הנורמות.[5]
אזכור לירידים העולמיים, שהוקמו במחצית המאה ה-19 ולאחריה חובר אף הוא למהות תערוכה זו. מציינת חלק מהם: קריסטל פאלאס, ("ארמון הבדולח", תוכנן ע"י ג'וזף פקסטון) 1851, בניין זכוכית גדול ממדים, שהוקם כאולם תערוכות עצום במידותיו, במקור בהייד פארק, לונדון, עוצב כך שניתן יהיה לפרקו ולהרכיבו מחדש במקום אחר. (נמצא כיום באזור אחר במטרופולין). קריסטל פאלאס שילב ארכיטקטורה ויקטוריאנית בצד חידושים טכנולוגיים שהוצגו בו.
וישנם שניים ה"פטי פאלה" וה"גרנד פאלה" במרכז פריז, קרוב לשאנז אליזה ונהר הסיין, שנבנו בסוף המאה ה-19 עבור התערוכה הבינלאומית של פריס, 1900. ועוד ירידים רבים וטובים שנבנו במאה העשרים.
ירידים אלה שילבו מיקסם מאפשרויות לתיירות וחילופי מסחר בינלאומיים. הצגת המצאות, חידושים בתחומי המדע, הטכנולוגיה והאמנות, מעין חזון לעולם אחד גדול קוסמופוליטי המאפשר הוצאה לפועל והנגשה של חלומות ומחשבות על עתיד האנושות והעולם ודאגה לעולם טוב יותר.
"מחשבה עתידנית זו" מציינת גרוס, "באה לכלל מימוש באפריל 1939 עת נפתח היריד העולמי בניו יורק תחת הכותרת "עולם המחר" (World of Tomorrow). בין מבנים מונומנטליים לספינות אויר מרחפות הסתובבו המוני המבקרים עם סיכות הקוראות "ראיתי את העתיד" (I Have Seen the Future), שהשתלבו היטב עם הבטחתם של הירידים לפניו ואחריו להציץ לשחר של יום חדש.
העתיד ההוא, שדמיינו לאורך רוב המאה העשרים, נמצא עכשיו כאן. אנחנו מכירים אותו היטב מסרטים וספרים: מכוניות מעופפות, חדרי בקרה מלאי מסכים, תלבושות כסופות…"(ציטוט מטקסט התערוכה) ויש בו מן המבט האופטימי והפסימי כאחד, תהיות באשר לגורלו של היקום, עולם דיסטופי, אך גם אפשרות לתיקון!
ארטפורט, מיסודה של הקרן המשפחתית על שם תד אריסון, פועלת מזה עשור ללא מטרות רווח לקידום וטיפוח האמנות העכשווית בישראל. דרך כנסים, תערוכות, סדנאות מקצועיות לאמנים ותכנית הרזידנסי הבולטת בישראל, ארטפורט פועל להשמעת קולם של אמנים במרחב הציבורי ולקידום הקשרים בין אמנות וחברה. במסגרת תוכנית הרזידנסי, משתתפים שישה אמנים ישראלים בתוכנית משכן אמן כבת שנה, במסגרתה הם מקבלים סטודיו, מלגה חודשית ותמיכה וליווי בהפקת פרויקט. לצידם עובדים אמנים ואוצרים בינלאומיים המגיעים לתקופות קצרות יותר. עד כה השתתפו בתוכנית כ 50 אמנים ישראליים וכ 60 אמנים בינלאומיים.
שעות פעילות התערוכה: רביעי וחמישי 12:00-19:00, שישי ושבת: 10:00-14:00. בימים אחרים בתיאום מראש.
[1] משה ברש, "יוהן הויזינגה ומשנתו", יוהן הויזינגה, האדם המשחק, ירושלים: מוסד ביאליק, 1966. Jacques Derrida, "Structure, Sign, and Play in the Discourse of the Human Sciences," in Derrida, Writing and Difference, Chicago: University of Chicago Press, 1978,. שניהם הינם חלק ממחקר שלי.
[2] חדרי מוזרויות ופלאות וכן חדרי מוזרויות קדמו למוזיאונים ואופיינו בתצוגה שיש בה מן הטבע- קורלים, מינרלים, ואף פוחלצים, בצד מעשה ידי אדם – ציור, פיסול, גמות ועוד. מלאכותי, טבעי (מאיטלקית).
[3] פנאופתיקון – מתקן שהגה ג'רמי בנת'ם, הפילוסוף המדיני, ואליו מתייחס מישל פוקו בספרו "לפקח ולהעניש".., הוצאת רסלינג,
הערות 1-3 מתייחסות למחקרים שלי בנדון במהלך השנים.
[4] דן הנדל; משחקי עולם, בתוך קטלוג טעויות העתיד וכיבוד קל, גיא גולדשטיין, ארטפורט.
[5] ורדית גרוס, ראיתי את העתיד, טקסט התערוכה.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 