אספנים/אספניות ניכרים לרוב בהיבטים אסטרטגיים ומושגיים המורים על הקשרים בין העבודות באוסף, ועל הייחודיות שלו. עליהם להתאפיין בהרפתקנות ולהיות בעלי ידע וחשיבה עצמאית. בתערוכה מחוות/ עבודות מאוסף פיליפ כהן, מוצגות יצירות מאוסף האמנות של האספן פיליפ כהן, אשר האוסף שלו מתאפיין בייחודיות, סקרנות ותעוזה! אמנים/יות מרכזיים בסצנת האמנות הבין-לאומית והמקומית בעשורים האחרונים, בהם אמנים צרפתיים המעידים על ההיכרות המעמיקה והמחויבות שלו לאמנות המושגית העכשווית, אמנים בריטים ואמריקאים המסמנים ביצירותיהם באוסף את הרגע שבו 'נכנס' כהן לעולם האמנות, ומורים על הטעם האישי שגיבש לעצמו במהלך הקמת האוסף, והבחירה שלו להרחיב את מנעד היצירות הכלולות בו. באוסף בולטים גם אמנים ישראלים העוסקים בסוגיות מושגיות ובשאלות של רב-תרבותיות.
"אספנות היא השתוקקות וגעגוע אין-סופי. זהו תהליך המוגדר ע"י החסר והרצון למלא חסר זה. יש בכך מן הלהט, התשוקה, ההתמסרות והמסירות. יש מוסיפים שאספן הוא זה שאוסף יצירות באופן מתמשך וקבוע ונתפס ע"י סביבתו ככזה".[1]
כהן מעמיק לחקור על אודות העבודות שהוא רוכש ונסיבות היווצרותן, מצרף פיסות מידע שונות האחת אל חברתה מתוך תשוקה. עבודות רבות באוסף מדגימות מינימליזם חזותי מהודק ופשטות אמצעים, לצד מחשבה חדה. מעניינים הם החיבורים שמניעים את כהן וההקשרים הנוצרים ביניהם, להם הוא נותן מקום נרחב.
אוסף מאופיין באסטרטגיות רכישה ובהקשרים המתקיימים בין העבודות שבו. מאפיין בולט בתערוכה הוא מחוות – הומאז'ים: מחוות של אמן אחד ביחס לעבודתו של אמן אחר וביחס למרחב האמנותי המודרניסטי והעכשווי כמו המוזיאון, הגלריה, שוק האמנות ואף מחוות לאספן עצמו.
מספר מהעבודות המוצגות נושאות עמן התייחסות למרסל דושאן ולעבודות אייקוניות שלו כגון "מזרקה" ועבודות נוספות המאתגרות את מושג המוזיאון. ישנן עבודות מחווה המרמזות על ניכוס של דימוי, פעולה גופנית או שיבוש לשוני-מושגי, עבודות עם נוכחות של כתב וכתיבה המעידות על העניין בלשון ככלי לבחינת הדינמיקה בין אדם, שפה ועולם.
ניכוס, ציטוט, הומאז', מושגים העולים החל משלהי שנות השבעים של המאה העשרים, מהווים חלק ניכר מתורת הדקונסטרוקציה של ז'ק דרידה. העתקה של שפה של יוצר/ת המעלה ויוצרת שפה ו"שיח" חדש. תוך כדי עולות שאלות באשר למקור והעתק וכהנה וכהנה.[2]
כך עבודתו של סעדאן אפיף (נולד ב-1970) מתייחסת למזרקה של דושאן, שהיא משתנה הפוכה וחתומה: ר. מאט (R. Mutt). יצירתו המקורית של דושאן נעלמה ומעולם לא נמצאה. מאז 2008 סעדאן אפיף אוסף את התיעוד המודפס שמצא בנוגע לעבודה, אין-סוף ספרים ומגזינים המציגים את ה"מזרקה" הדושאנית. הוא קורע את הדף שבו מתוארת המזרקה וממסגר אותו. הפרסומים, שנותרו נטולי המזרקות שהופיעו בהם, מאוחסנים על מדפי ספרים ויוצרים ארכיון ללא החפץ הנחשק.[3]
רנה ספולינגס הוא שם בדוי של אמנית ודילרית המציגה ב"מתלה לדילרים", 2007, גלויות ובהן פורטרטים המבוססים על צילומים שהורדו מאתרים הקשורים לאמנות ומרמזים למתלה הבקבוקים מ-1914, של דושאן.
האמנית מירי סגל (נולדה ב-1965) מייצרת מחווה משלה למשתנה של דושאן בצורת פסלי משתנה מוקטנים להשתנה נשית בעמידה על ידי הצמדתם לגוף. ב"סרטון הדרכה" המוקרן, סגל מדגימה בפועל את השימוש בפסל.
עבודתו של הנס פטר פלדמן (נולד ב-1941) מדמויות המפתח באמנות עכשווית ומושגית, מתבססת על סדרה של עשרה הדפסים בהזרקת דיו של טביעות ידי דמויות אמנותיות וספרותיות מתחילת המאה ה-20 ובהן מחווה לטביעת היד של דושאן.
עשרת האנשים שיוצגו היו קשורים באופן כלשהו לתנועה הסוריאליסטית. פלדמן הגדיל את גודלה של כל טביעת יד מחומר המקור – סט של טביעות יד שצילמה שרלוט וולף בשנות ה-30.
עוד מחווה נעשתה בידי לוריס גראו (נולד ב-1979) שביקר בקברו של דושאן בנורמנדי ותיעד את הביקור בפעולת שפשוף כתובת המצבה: "C'est toujours les autres qui meurent" ("אלו הם תמיד האחרים שמתים"). עבודה זו היא רדי-מייד שכן גראו יוצר בעצמו הדפס מאותה הצהרה החקוקה באבן.
עקבותיו של ג'ף קונס, מהאמנים העכשוויים והמצליחים מהדהדים אצל ג'ונתן מונק (נולד ב-1969) המתייחס לפסלי הארנב מפלדת אל חלד של קונס, שאף הוא מנכס דימויים של תרבות הצריכה ועולם הפרסום. מונק יוצר מחדש את "ארנב" של קונס מ-1986 בסדרה של ארנבים החל מפסל ממולא באוויר ועד לכזה שכמו נראה "נובל". מונק מפשיט את הארנב המוצג בתערוכה מ"העטיפה" הכסופה הנוצצת שלו; הארנב שלו עשוי מחומרים פשוטים של בד שחור ויריעה כסופה תעשייתית.
סימון פוג'יווארה (נולד ב-1982) יצר העתק של בית אנה פרנק באמסטרדם בפרשנות חברתית-פוליטית עכשווית. הוא מציב פסלים וחפצים שונים בבית המוקטן ובהם מיניאטורה של הארנב של קונס. פוג'יווארה מבקש לספק לצופים חוויה טוטלית ולאתגר את הפרשנות להיסטוריה בהצגת תוכן רגשי, לעיתים לא קל, באשר לקיום האנושי.
פייר וויג ופיליפ פרנו האמנים הצרפתיים קנו מסוכנות אנימציה יפנית את הזכויות על סימן גרפי של דמות פיקטיבית דו-ממדית במטרה לשחרר אותה משוק המנגה הבדיוני שאליו נועדה. אן-לי הייתה לא יותר מרדי–מייד עצוב ולכן הסיפורים שיכלה לספר, ובאמצעותם להימכר, היו מוגבלים. הרעיון של השניים היה לשחרר אותה מהנרטיביות שהייצוג כופה עליה על ידי שרשור הדימוי של אן -לי והענקת הדימוי לשימוש גם על ידי אמנים אחרים. ב-2003 ארגנו וויג ופרנו אירוע פרידה בפתיחת יריד האמנות מיאמי באזל, שבו כתובת אש ומטחי זיקוקי דינור ציינו את התפוגגות בבואת פניה של אן-לי.
שתי עבודות הן מחווה לג'ון בלדסרי. עבודת הווידאו של ג'יל מילר (נולדה ב-1975), תלמידתו של בלדסרי, מתייחסת למיצג הווידיאו "אני עושה אמנות" (I am Making Art) בהומור. מילר מכניסה את עצמה לתוך סרטון וידיאו חדש ורוקדת מסביב למאסטרו, מעבירה את תנועות הטאי צ'י למשהו עכשווי שמשנה את המחוות המדיטטיביות שהיו במקור לתנועות הברייקדאנס. הווידיאו מעלה מגוון שאלות בנוגע לתפקידן של נשים בתולדות האמנות, סמכות אמנותית, ניסיונות של אמנים ואמניות צעירים יותר בכל הנוגע לניכוס/הומאז', תפקידה של המחווה האמנותית באמנות הווידיאו. גם עבודת הווידאו של מריו גרסה טורס (נולד ב-1975) קשורה בשירה וטקסט ומתייחסת לבלדסרי השר משפטים של האמן סול לויט ( (Lewitt בהקשר לאמנות מושגית. הומאז' זה משתמש בניכוס לשם הרהור על היצירה האמנותית וגם כהד לתרבות הקריוקי.
כהן אינו מסתפק ברכישת עבודות אמנות אלא קונה לעצמו מקום גם בליבם של האמנים, ועם חלקם הוא מקיים קשרי ידידות. יעידו על כך מספר העבודות שיצרו אמנים במיוחד עבורו, כמו עבודות המשרטטות יחסי מוען-נמען אינטימיים, והופכות את יצירת האמנות למחווה אישית במערכת הקשרים שטיפח כהן עם כמה מהאמנים שרכש מיצירותיהם. רעיון זה מיוצג בתערוכה בעבודתו של מירצ'ה קנטור (נולד ב-1977): צ'ק המצויר ביד שהאמן מעניק לאספן, מחווה שמקורה בצ'ק דומה שהעניק דושאן לרופאו האישי, מעין היפוך תפקידים המעיד על נכונותו של האמן להמשיך בסחר חליפין שאינו מושתת אך ורק על כסף.
עבודות נוספות בתערוכה עוסקות במוזיאון כוחו וסמכותו, ביקורת אנטי-ממסדית וחקר תפקידו של המוזיאון כגוף משמר, בדילרים ואספנים.
לואיז לולר (נולדה ב-1947) לקחה ב-1981 צילום של קופסת גפרורים במאפרה – צילום שנראה כשואל את השאלה המודפסת על עטיפת קופסת הגפרורים: Why Pictures Now?. קרוב לעשרים שנה מאוחר יותר, הצילום הופיע כרפרודוקציה שלה. עבודה זו מעלה שאלה. "למה עבודה זו מקבלת צורה של תמונה"? ו:"למה אני – לואיז לולר – עושה (יוצרת) תמונות כעת"?
לולר פיתחה את סגנונה האישי בתחילת שנות השמונים, זמן של צמיחה עזה בכלכלה הכללית בשוק האמנות. דוגמאות לצילומיה של לולר כוללות תמונות של ציורים התלויים על קירות המוזיאון, ציורים על קירות ביתו המפואר של אספן אמנות, יצירות אמנות בתהליך התקנתם בגלריה, ופיסול בגלריה הנצפה על ידי צופים. לעתים קרובות עבודותיה מוצגות כעוסקת בניכוס "או" ביקורת מוסדית ", שכן עבודות הצילום שלה חושפות את הפעילות השוטפת של עולם האמנות ואת תפוצתה והצגתה של עבודות אמנות. עבודותיה מתעניינות בצומת האמנות והמסחר.
בעבודתו של מרסל ברודטהארס (1976-1924) ניכרת השפעתו של דושאן. באחת מהן "מכתב ממר ברודטהארס למוזיאון לאמנות מודרנית" 1968, הוא מתדיין באשר למוזיאון ומעמדו כסמכות של כוח באופן המזכיר את דושאן.
הפרויקט המשעשע של אדריאנה לארה (נולדה ב-1978) מעורר מחשבות על יצירות האמנות השאפתניות והראוותניות המאפיינות את שוק האמנות ועל הערכים שמיוחסים ליצירות אמנות, המבוססים על הנחות מוקדמות ונורמות חברתיות. תת-הטקסט קושר בין החלל המוזיאלי לתקפות היצירות המוכנסות לתוכו והרעיון כי אובייקט אינו יכול להיהפך ליצירת אמנות אלא אם הוא קודם כול מוזיאלי. הארכיב של אדריאנה לארה, אולי כהמשך לדושאן, מבקש להוכיח אחרת. הוא חושף את השולי והארעי שבתצוגות אמנות, ומורד בחלל המוזיאון כחלל התצוגה הבלעדי. לארה מציגה מעקב מבוים אחר קבוצת מבקרים צעירים במוזיאון כשהמחוות קשורות בשחזור תנועות ופעולות המצופות ממבקר במוזיאון, אותן מציגים הצעירים כאקט ריק מתוכן של מחוות מסוגננות, כמשחק של חיקוי נורמות פעולה מוכרות בחלל. לארה ליקטה קטעי טקסטים של אנשי אמנות ופילוסופים ושל דיאלוגים מתוך סרטים, המושמעים ליד היצירות. השילוב של רמות טקסט שונות מטשטש היררכיות של זמן ומקום, והמניפולציה חוסמת כל ניסיון לייצר נרטיב לוגי אחד של ההתרחשויות.
גלריה "אחד העם 9"
רחוב אחד העם 9 , תל אביב
שעות פעילות הגלריה: יום חמישי 16:00-20:00
יום שישי ושבת : 11:00-14
שימו לב בבקשה לשינויים הבאים-
התערוכה סגורה במועדים הבאים :
16.4-15.4 ערב פסח ופסח
22.4-21.4 ערב חג שני
5.5 חג העצמאות
שימו לב בבקשה בימי רביעי הבאים: 20.4, 11.5, 25.5 הגלריה פתוחה!
הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5
שעות פעילות הגלריה: יום חמישי 16:00-20:00
יום שישי ושבת : 11:00-14
שימו לב בבקשה לשינויים הבאים–
התערוכה סגורה במועדים הבאים :
16.4-15.4 ערב פסח ופסח
22.4-21.4 ערב חג שני
5.5 חג העצמאות
שימו לב בבקשה בימי רביעי הבאים: 20.4, 11.5, 25.5 הגלריה פתוחה!
הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5
[1] פרופ' ווג'מן, כנס מוזיאולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, 2006
[2] ז'אק דרידה, על הגרמנטולוגיה, (1967), תרגום: משה רון, עריכה: רפאל זגורי-אורלי, הוצאת רסלינג, 2015.
[3] ב-1917, יצירה בשם "מזרקה" (המשתנה) המורכבת ממשתנה הפוכה וחתומה ר. מאט (R. Mutt), נשלחה להצגה בתערוכה הראשונה של אגודת האמנים העצמאיים של ניו יורק. תחת פסאודון זה, מרסל דושאן בחן את גבולות מדיניות הקבלה של התערוכה, הפתוחה כביכול לכל הצעה. על ידי בחירת אובייקט מצוי, דושאן ביקש לחתור תחת הרעיון של הייחודיות של אובייקט האמנות. ה"מזרקה" נדחתה, בדיוק כפי ש"עירום יורד במדרגות" שלו נדחה על ידי "סלון העצמאיים" בפריז בשנת 1912.
היצירה המקורית נעלמה כאמור, ומעולם לא נמצאה. הדימוי מוכר מרפרודוקציה (תצלום של אלפרד שטיגליץ) מלווה בפרשנות אנונימית (The Richard Mutt Case). במהלך השנים, המזרקה של דושאן עוררה אינספור תגובות, והפכה לאחת מיצירות האמנות המשפיעות ביותר של המאה העשרים והמשכה. הן האובייקט והן המחווה האמנותית הם עדיין וקטור רב עוצמה של מחלוקת.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 