ע.ו.ל.מ.ו.ת, משכן לאמנות עין חרוד, עמית קבסה "בור", אמיר נוה "עידן העבד", אורית חופשי "יציבה רעועה", נעה בן נון מלמד "אטלנטיס", אוצר: יניב שפירא עד 7.5.2022

נסענו לצפון ובדרך עצרנו במשכן לאמנות עין חרוד, ולאחר מכן בבית חיים שטורמן (על כך בפוסט הבא).

מוקדם בבוקר, מעט מכוניות בדרך, נופים ירוקים ומשמאל עמודי החשמל היצירתיים וכמובן הארובות של חדרה, מעין מסע בנופים המצולמים של הילה וברנד בכר (על כך בפעם אחרת).

במשכן לאמנות עין חרוד אשכול תערוכות יחיד, לצדן תערוכת אוסף עבודות המשכן! ותערוכה באוצרותה של דבורה ליס שעניינה פריטים מאוספי היודאיקה של המשכן בצד עבודות אמנות עכשוויות.

חקר אישי, תהיות, מחשבות על כוליות האדם ומקומו ביקום זה הם חלק מביטוי לו נתנו האמניות והאמנים שלעיל בתערוכות היחיד במשכן. בעבודות ביטוי אישי ותגובה למגפת הקורונה שתוצאותיה ניכרות עד היום. הדהוד ל"שבר" ולהתנסויות אישיות הנובעות ממרחבי נפש אינדיבידואליים. כל תערוכה יוצרת "עולם" קטן רווי בדימויים שונים שיש בהם מן החרדה, ההתבודדות, התכנסות פנימה ווידויים אישיים ומטלטלים . הטקסטים בתערוכה הם פרי עטה של האמנים המציגים.

עמית קבסה 'בור'

את הצופה הנכנס לאולם הראשון במשכן מקדם הציור "בור" מידי עמית כבסה. תחושה המלווה בבעתה מפני הבור הנפער לנגד עיניו. בעבודה, מבטא קבסה את תחושת הרִיק המנטלי והיצירתי שחש מספר שבועות לאחר פרוץ המגפה. הניסיון לשמור על שגרת החיים והיצירה היום יומית הם שהובילו לעבודה מונומנטלית זו השונה מאלו שיצר בעבר.

עמית קבסה, בור, מבט אל העבודה

"בור, הבור הזה. הבנתי מיד, הבנתי בגוף: ככל שהבור עמוק ורחב יותר, כך גוברת הסכנה שהמוטיבציה תהפוך לאמביציה, שהשאיפה תחניק עצמה לכדי שאפתנות. בור. כלום. ריק. 

איך אוכל לבטא את הכוח האלוהי, שכולו תנועה ואין? הפרדוקס הזה מתעתע בי מדי יום בסטודיו. איך אוכל ליצור את הדבר שברגע שאסיים את פעולתי, כבר יהיה אובייקט מת, ריק מתוכן, ועם זאת – יוכל לשמש עבור הצופה ככתובת להשלכה; אבנים, פסולת לא אורגנית, רשמים מהעבר האישי והקולקטיבי. משאלות, פחדים. ביצירה, לפתע הריק הופך לפעולה. הוא אינו מתמלא, כי אינו יכול להתמלא, אך כמו שקע ברומטרי המעיד על סופה מתקרבת, כך החרדה המתעוררת כשהבור מורגש מבשרת על בואה של יצירה".

לעבודה זו נלווים מבני הגבס הפזורים בחדר, המעלים במוחי אזכור למעין כלי קדושה לפולחן והדלקת נרות.

עמית קבסה

אמיר נוה 'עידן העבד'

את פני הבאים למשכן מקדם המיצב "עידן העבד" של אמיר נוה, כמעין "מלכודת דבש" פתיינית. המיצב נע בין מספר מדיה – רישום, ציור ופיסול. את הכרכרה המהווה מרכיב משמעותי בו מחלק ציור לשניים ודמויות ענק ניצבות לצידה, במסע שאין יעד או תכלית, ומתוך תחושת דחיפות האופפת את העבודה.

אמיר נוה, מעשה מרכבה, מבט
אמיר נוה, מעשה מרכבה, שמן קולאז' וגרפיט על בד, 2021.

"הלעג לאפשרות שבתוך הסדר הענק והלופת הזה למישהו – אדם או אל – באמת אכפת ממה שיש לך להגיד", כותב אמיר נווה, "הוא הבסיס שממנו נשאבו המחשבות לפרויקט תקופת העבד. גוף העבודות הזה התחיל להתגבש עם פרוץ מגפת הקורונה, אולם בשלבים הראשונים לא שיערתי שהאירועים שעתידים להתרחש יהיו כל כך רלוונטים לו. האין-מקום שבו צועדת השיירה נפגש עם מגבלות התנועה שחסמו באחת את האפשרות לנדודים, לנוודות". (ציטוט מטקסט האמן)

אורית חופשי: 'יציבה רעועה'

מצב תודעה אישי שעניינו קיום והישרדות עומד בלב ליבה של התערוכה "יציבה רעועה" של אורית חופשי. העבודות בתערוכה, חלקן מהדהדות לכתב היד של חופשי, לדמויות המסתכלות על הצופה, יוצרות קשר עין, בצד ההתייחסות למצב מורבידי, כולל האזכור למגדל שמירה? ולצבעי העבודות – שחור, אדום ועץ טבעי – המעלים על הדעת ייצוגים של בנייה וכליה, חורבן וצמיחה מחדש. חומרי העבודה – לוחות עץ החתוכים, גיליונות הנייר הגדולים והאבנים מכים בעין הצופה, באשר למשמעות ההסתגרות והחרדה, והפחד מהלא נודע והלא מוכר שחוו חלק ניכר מהחיים בעולמנו, ומשמשים ליצירת רצף אסוציאציות הנע בין ממשי ומטאפורי, בין אדם וטבע, בין טבע ותרבות.

אורית חופשי,Transient 2021 ארעי

"מרבית העבודות בתערוכה נוצרו בשנתיים האחרונות, ובחלק ניכר מהן משתקפות הנסיבות החריגות ביותר של מגפה עולמית. אלה זיקקו, באופן חסר תקדים כמעט, שאלות מהותיות על התנהלות בצומתי חיים חשובים, ועל הקשר בין אחריות אישית וחברתית ובין חירות אישית. שוב ושוב נדרש הפרט, הן בחיים האישיים הן כחלק מחברה וקהילה, להתמודד, להתלבט ולקבל החלטות. הבנת מעמדו של האדם כחלק ממכלול קיומי והיסטורי, גם בליבה של סערה, חשובה מתמיד. יחד עם זאת, נוכחות האדם בעבודות מאופקת, לעיתים רק נרמזת. כך, למשל, הרגע האנושי המתואר בעבודה ארעי נטול מאפיינים נרטיביים מובהקים, והיא אינה מעגנת את האירוע בזמן, מקום או מהות מובחנים". (ציטוט מטקסט האמנית)

אורית חופשי, מבט נוסף

נועה בן נון מלמד 'אטלנטיס'

במהלך ימי הקורונה עת נכפה הסגר, פנתה נעה בן-נון מלמד לחקר הדימויים המצויים ארכיון התצלומים שלה. תוצאות החקר, עשרות דימויים בהם בחרה ליצור מהם הכלאות שיש בהן מן הקריצה הסוריאליסטית, ומוצגות בתערוכתה "אטלנטיס". בדומה ליבשת האבודה, אותה יבשת אוטופית ששקעה במעמקי הים, והייתה למוקד של כמיהה וסקרנות במהלך ההיסטוריה, מציגה התערוכה מעין "אל-מקום", ללא התחלה וללא סוף. התצלומים מדמים חורבן שחוללה האנושות בעולם אוטופי מפתה ביופיו אך עוכר שלווה ומתעתע; עולם שאין בו עוד בעלי חיים ובני אדם, אך הוא זוכר את שרידיהם של אלו.

נועה בן נון מלמד, צילום מתוך 'אטלנטיס' במשכן לאמנות עין חרוד, 2021 (3)

"העולם שאחרי האפוקליפסה והחורבן שהמיטה האנושות "משמלאו בצע של עוול וכוח שלטון" (אפלטון, קריטיאס). עולם של דממה שאין מי ששומע אותו. הוא נטול חיים אנושיים אך מכיל וזוכר את השרידים שהותירו". (ציטוט מטקסט האמנית)

התערוכה משלבת שתי סדרות: האחת כפי שמציינת בן נון מלמד "כוללת תצלומים דיגיטליים שנוצרו ב-2016–2019. צילמתי במקומות שחשבתי שיש סיכוי למצוא בהם רמזים ליקום המיתי שנכחד: חופי ים שוממים, יערות שרופים, אוניות טרופות, נופים בלתי מזוהים, מעל ומתחת למים". הסדרה השנייה נוצרה במהלך השנים 2021-2020 בימי מגפת הקורונה. "שקעתי בארכיון התצלומים ה"דחויים" שלי, והם הזמינו אותי לשחק בהם תוך שחרור מהמרוּת המאופקת והמרומזת שאני נוטה לכפות על עצמי. בטכניקות מגוונות של עריכה במחשב, בחרתי אלמנטים מתוך תצלומים שקפאו בזמן ונחתמו בהרף עין, והפכתי אותם לפעולה מתמשכת. יש רגע במשחק שבו משהו נברא. פירקתי את הטבע המצולם והרכבתי אותו מחדש כמרחב אשלייתי ומדומיין שנוצר מתוך ההרס, חופשי מכבלי המציאות".

נועה בן נון מלמד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s