"גילגמש והנשים" התערוכה של מיכל לזרוביץ עוסקת בשתי סוגות: אקולוגיה ואפוס קדמוני שעניינו "עלילות גילגמש".
המרחב האקולוגי המיוסר, נושא לדיון נרחב במחקר, כתבים ומדיה מלווה את חיינו בעשורים האחרונים, נביאי זעם, כדור הארץ היוצא מכלל איזון, וההשפעות שיש לכך על יצירי הטבע – בני אנוש והפאונה והפלורה. סוגה זו מעסיקה את לזרוביץ בעבודותיה בשנתיים האחרונות ובאה לידי ביטוי ביצירות המוצגות בתערוכה.
ארנסט הקל טבע את המושג "אקולוגיה" בשנות ה-60 של המאה ה-19 ע"י ארנסט הקל (Ernst Heinrich Philipp August Haeckel, 1834-191) (1919-1834), שהגדיר אקולוגיה כ"מכלול יחסי הגומלין בין כלל האורגניזמים המצויים בסביבה מסוימת, מתאימים את עצמם אליה ונתונים במלחמת קיום מתמדת". מכאן שמודעות אקולוגית מושתתת על ההכרה בכך שהאורגניזמים בטבע תלויים זה בזה לשם הקיום שלהם.[1] יש לציין ששניתן למצוא איזכורים לכמיהה וגעגוע ל"תור הזהב" שבו האנשים חיו עדיין בהרמוניה עם הטבע בעת העתיקה, אך ההתייחסות שונה ונאיבית יותר.
"אנחנו רואים במדיה התקשורתית דימויים של יערות בוערים, בין אם זה באוסטרליה או בקליפורניה או באמזונס ואפילו בסיביר. ההתייחסות היום לעצים ויערות כבר איננה רק כאל פיסת נוף: זו אמירה על ההשפעה שיש לנו האנושות על העולם סביבנו" אומרת לזרוביץ (ציטוט מטקסט התערוכה).
ביל מק'קיבן (Bill McKibben, 1960-) עוסק בספרו "קץ הטבע" בסוגיית ההתחממות הגלובלית ותוצאותיה: החור באוזון, זיהום האטמוספירה, היבשה והים, עליית מפלס האוקיינוסים, כריתת היערות, תרבות הצריכה כתוצאה של בני האדם המשחיתים והורסים תשתיות לקיומם של בני אנוש, והחי והצומח על פני כדור הארץ. [2]
הסוגה השנייה "עלילות גלגמש" (האפוס המסופוטמי) פונה אל ימים עברו, אל תרבויות עתיקות יומין ואפוסים קדמוניים בניסיון להבין את הצעדים שהובילו את מסעות ההרס של האדם ולתוצאות שאנו חווים כיום.
גילגמש הוא גיבור מיתולוגי, מלך העיר הבבלית אֶרֶךְ, אשר כבש את השלטון באמצעות מסעו לעבי יער ארזים והריגתו את שומר היער המפלצתי, הומבּבּה, כל זאת במטרה לכרות את ארזי היער כדי לבנות מהם שער למקדש. דמותו של גילגמש ועוזריו מופיעה בעבודות הציור והרישום, ולעיתים עולה דימוי של חיה כלשהי המותווה בקוו וכתם. וכך גם באשר לנשים המפתות.
באפוס זה, מופיעות שלוש נשים מפתות כאשר אחת מהן היא אשתר המפתה את גילגמש. האישה המפתה היא גורם מתווך בין חיים למוות, ובין תרבות לטבע.
התייחסויות לאישה הפתיינית וההורסת, זוכה לייצוג נכבד בסיפורים הקשורים לתרבויות העתיקות. פרידריך ניטשה כתב בספרו "הולדת הטרגדיה," על שני כוחות מקוטבים אצל האדם – האפוליני והדיוניסי. אפולו, אל השמש שבשמו נקשרות המוזות, מייצג את התבונה ובהירות המחשבה. לעומתו דיוניסוס, אל היין והפריון, מייצג יצר, אי-רציונליות ואלימות. ניטשה טען שהאמנות נוצרת כתוצאה ומתוך הקונפליקט המצוי בין שני כוחות סותרים אלה.[3]
לתפיסה זו קדמה התפיסה הניאופלטונית המצויה בכתביו של פלוטינוס (בן המאה השלישית לספירה) ונשנית אצל מרסיליו פיצינו ההומניסט בן המאה ה-15 אשר פעל בחצר מדיצ'י בפירנצה.
בשיחה עמה מציינת לזרוביץ את הקשרים הרעיוניים בין שתי הסוגות שלעיל. שורשי "החטא הקדום"; כריתת היערות המצוינת באפוס הקדום, דימוי החיה המופשט קמעה העולה ומבליח בעבודותה, הנשים הפתייניות/הבקחנטיות, כל אלה מצטלבים בקשרי גומלין בעבודותיה המוצגות בתערוכה במדיית ציור ורישום על ניירות מיילר שקופים למחצה.
רונית רוט חדד מזכירה בטקסט שלה התייחסות נוספת מעניינת – סיפור גן העדן, עולם שבו רוב שנות קיומם של בני האדם נשלטו על ידי גברים, ומעלה מבט נוסף בעבודות בתערוכה, המרבד את השאלות על טבע האדם, האדם בטבע, והאדם בהיבט המגדרי.
וכך נשגבות הטבע ותחושות אפוקליפטיות באשר לקיומנו מלוות אותנו כיום בעקבות ההתרחשויות האחרונות, דוגמת מגפת הקורונה, התחממות הפלנטה ושאלת העתיד הצפוי לנו.
תודה לרונית רוט חדד
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%98_%D7%94%D7%A7%D7%9 [1] C
[2] ביל מק'קיבן, קץ הטבע, תרגום: יעקב שרת, תל אביב: הוצאת תשר, 2000
[3] פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה, תרגום: י' אלדד, תל אביב וירושלים: שוקן, 1976
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 